תנו רבנן: הביאו לפניו שמן והדס, בית שמאי אומרים: מברך על השמן ואחר כך מברך על ההדס; ובית הלל אומרים: מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן. אמר רבן גמליאל: אני אכריע. שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו, הדס לריחו זכינו, לסיכתו לא זכינו. אמר רבי יוחנן: הלכה כדברי המכריע" (2) (ברכות, מג ע"ב).
ההדס המצוי הוא שיח, או עץ קטן, המשתייך למשפחת ההדסיים, העלים תמימים דמויי אזמל או מעויין באורך באורך 1-2 ס"מ וכמעט "יושבים" עלי הצמח קשים, גלדניים קרחים ומכילים שמן אתרי המעניק להדס את ריחו האופייני. העלים ערוכים בצפיפות בסידורים שונים תופעה שאינה מצויה בעולם הצמחים. ניתן למצוא בעלי ההדסים גבעולים שבהם עלים מסורגים, נגדיים או בדורים של שלושה (אלו הענפים הכשרים להשתתף במצוות ארבעת המינים)
ההדס המצוי נפוץ כצמח בר בחבל הים תיכוני של ארצות הים התיכון (דרום אירופה וצפון אפריקה), במזרח התיכון ובהודו. בארץ ההדס נפוץ בבר בעיקר בצפון הארץ, ובגינון כצמח תרבות . הוא מעדיף בתי גידול מוצלים אך ניתן למצוא אותו בעולם גם ביערות אורן או בנחלי אכזב.
בנוסף להיותו אחד מארבעת המינים בגלל משמעותו הסמלית-רוחנית, בעולם הקבלה, היו להדס שימושים נוספים שעליהם אנו לומדים בספרות חז"ל. ענפי ההדס ריחניים ויפים ולכן שימשו כבושם, כקישוט וכביטוי לכבוד. הניחו ענפי הדס באירועים חגיגיים בארמונות ולקישוט כלות. לענפי ההדס ועליו ייחסו תכונות רפואיות ופירותיו שימשו למאכל.
ההדס כבושם
בסוגייה שלמעלה אנו לומדים על ריחו הטוב של ההדס ועל ייחודו בהשוואה לבשמים אחרים. בניגוד לבשמים אחרים שיש להבעירם על מנת להפיק את ריחם הרי שריחו של ההדס נודף מאליו. מלימוד הסוגיה הסוגיה עולה שהשימוש שנעשה בעבר בהדס כצמח בושם היה דומה למקובל בימינו כאשר מברכים על ההדס בהבדלה.
על ריחו הערב של ההדס והערך המיוחס לו אנו לומדים גם ממספר מדרשים המשווים את ההדס לעצבונית החורש הדומים כשהם צעירים אולם השני הופך לצמח קוצני ללא ריח וההדס הופך לצמח ריחני ואציל.
בגלל ריחו הערב של ההדס (הנקרא גם "הדסה") הוא הפך לסמל לצדיקים. רעיון זה גם מופיע בנבואת ישעיהו (נה י"ג): תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס וכו'".
מקור ריחו הנעים של ההדס הוא שמן אתרי נדיף הנמצא בעליו. את שמן זה מפיקים היום בעזרת זיקוק באדים ומשתמשים בו למגוון מטרות כמו קוסמטיקה, עיסוי, אינהלציה ותרופות.
ענפי ההדס כעיטור
ענפי הדס שימשו כעטרות לחתנים וכלות . הדבר נאסר לאחר החורבן: "בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים.
על השימוש בהדסים על מנת לשמח חתן וכלה ועל האיסור להביאם בעת צער אנו לומדים מהגמרא בשבת (קי, ע"א): על אחד מאופני השימוש בהדס בעת שמחה אנו לומדים בגמרא בכתובות (יז ע"א): "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה. רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת, א"ר זירא: קא מכסיף לן סבא וכו'". רש"י: "אתלת - שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת".
לענפי ההדס היה תפקיד גם בעת עצב ל"ע ונהגו לעטר את מיטת המת בענפי הדס.
ההדס כסבון וכתרופה
בגמרא בשבת (נ ע"ב) מובאים דברי רב ששת המתיר לרחוץ פנים עם סוג מסויים של סבון מבושם. נראה שהבסיס לסבון היה האהל שהוא צמח עשיר באשלגן ושאר המרכיבים נועדו להעניק לו ריח נעים. היו עוד מרכיבים לסבון וההדס היה אחד מהם
בכתביהם של היפוקרטס, פליניוס ודיוסקורידס ורופאים ערבים תפס ההדס מקום בולט. בגמרא אנו מוצאים שההדס היווה חלק מתרופה שנועדה להקל על "עודף דם בראש".
גם בימינו יש לשמן המופק מעלי ההדס שימושים רפואיים מקובלים. משתמשים בו לניקוי דרכי הנשימה בטיפול בילדים ומבוגרים. מחקרים שיטתיים שנערכו לאחרונה מוכיחים שתרכובות ההדס יעילות בטיפול בסינוסיטיס ובכמה ארצות (במיוחד בסין ואירופה) מקובל לטפל בעזרתו בדלקות הסינוסים. התברר שלמיצוי פירות ההדס יש השפעה המונעת התפתחות אולקוס בחולדות מעבדה. ייתכן אם כן שכאבי הראש המתוארים בגמרא כנובעים מעודף דם נבעו למעשה מסינוסיטיס המתבטא אף הוא בלחץ על הראש. הטיפול המתואר בגמרא בעזרת מיצוי הדסים היה אכן יעיל כפי שהתברר במחקרים רפואיים.
ההדס כמאכל
פירות ההדס נקראו בשם "ענבי הדס" או "בנות הדס" ולעיתים הם נאכלו כפי שמשתמע מתוך ההלכות שנאמרו לגביהם. "רימון שנטעו לשם רימון, בנות הדס שנטען לשם בנות הדס....במקום שרוב משמרין מאן דאמר פטור במקום שאין הרוב משמרין וכו'" (ירושלמי, ערלה, פ"א ס טור ג /ה"א). הדיון הוא לגבי חיוב בערלה וממהלכו ניתן להסיק שאמנם פירות ההדס נאכלים אך לא באופן קבוע כפירות עצים אחרים.
ייתכן ופירות ההדס לא נאכלו כמות שהם אלא שימשו כתוספת למאכלים אחרים. פליניוס תיאר את האופן בו השתמשו בפירות הדס לאחר יבושם להכנת יין. בסרדיניה וקורסיקה מכינים מפירות ההדס ליקר ריחני בשם Mirto על ידי השרייתם בכוהל. קיימים שני סוגי ליקר המיוצרים מפירות שני זני ההדס. "מירטו אדום" מיוצר על ידי השריית פירות שחורים ואילו "מירטו לבן" מיוצר מפירותיו הצהובים של זן אחר של הדס
לכתבה המלאה בפורטל הדף היומי