טיבם של מוצרי האפרסמון המעובדים שמזכיר פליניוס

1. הקדמה
שני המוצרים המעובדים שהוכנו משיחי האפרסמון, שמעיד עליהם ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן1, הם שמן האפרסמון (נוזל שמני סמיך שהוכן מהשרף), והמיצים (נוזלים מימיים שהוכנו מהזמורות). נוסף על שני אלה, מוזכר בספרות הקדומה כי מכל חלקי צמח האפרסמון נרקחו מוצרים נוספים שלהם סגולות מרפא לטיפול בשורה ארוכה של חוליים, שמסוכמים בהרחבה במאמרם של עמר ואילוז2.
שמן האפרסמון, הקרוי גם בושם השמן, נחשב למוצר הדגל של ממלכת יהודה בתוקפת בית שני, אך עד היום אין בידינו המידע הדרוש להכנתו, זאת על אף שידוע היטב כיצד הופק השרף מהגזעים והענפים של שיחי האפרסמון. שמן האפרסמון נחשב לסוג של שמן משחה שדומה "לשמן המשחה" שעשה משה במדבר, זאת מפני ששניהם שימשו למשיחת מלכים בעת הכתרתם.
פליניוס אמנם מתאר בפרטי פרטים את הטכניקה של הפקת השרף, אך למרבה הצער, הוא אינו ממשיך ומספר כיצד נרקח ממנו שמן האפרסמון. סביר להניח כי הוא הוכן על ידי ערבוב השרף עם שמן בסיס כלשהו, כדי ליצור ממנו שמן משחה שיתאים להינסך על ראשם וגופם של בני אדם. נוסף על המוצר היוקרתי הזה, מזכיר פליניוס מוצר נוסף, פחות מוכר, שהופק מעיבודם של הזמורות שהורתחו ונידפו מהם המים, ועל הנותר הוסיפו משחה כלשהי שממנה הכינו מיצים, שלא ברור מה היה טיבם.
המאמר הנוכחי מקבץ את רסיסי המידע על אודות רקיחתו של "שמן המשחה" כפי שמופיע במקורותינו, בכדי לנסות לבנות מהם תמונה מלאה ככול האפשר, שממנה אפשר יהיה לשער כיצד נרקח בעבר שמן משחה כלשהו, וכן על מנת להבין את טיבם של שני המוצרים המעובדים שהוכנו משיחי האפרסמון שמתאר פליניוס.

2. המידע על אודות רקיחתו של שמן המשחה
תחילה אסקור בהרחבה את הידוע במקורותינו על אופן רקיחתו של שמן המשחה, ומתוך כך אעמוד אח"כ על הגיונן של הטכניקות השונות המוצעות להכנתו. התורה מפרטת את אופן השימוש ב"שמן משחת קודש", ומייעדת אותו למשיחת המשכן, החפצים בתוכו וגם לסוך בו את הכוהנים המשרתים בקודש (ובבוא העת גם על ראשם של מלכים במועד הכתרתם). הקב"ה מצווה את משה רבנו על עשייתו של שמן המשחה, והכתוב3 מונה את מרכיביו בלבד, שכוללים ארבעה סוגים שונים של בשֹמים שנרקחו יחד עם שמן זית: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם; וּקְנֵה-בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; וְשֶׁמֶן זַיִת, הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת, מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ; שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה. כמותו המדויקת של כל אחד מארבע מרכיבי הבושם נתונה כאן ביחידת משקל הקרויה "שקל הקודש", ומתוך כך עולה כי הכמות הכללית של תערובת ארבע הבשמים (שנכתשו לאבקות) עומדת על 1,750 שקלי קודש שהם 28 ק"ג (שקל הקודש שווה16  גרם). לתערובת זו הוסף שמן זית בנפח (הין) 3.6 ליטר. מן הנתונים הללו מתברר כי משקלה של תערובת האבקות היה גדול בערך פי-8.5 לעומת נפח השמן (בהנחה שליטר שמן זית שוקל 0.92 ק"ג בקירוב). הפער הגדול הזה בין כמות החומר הצמחי ובין נפח השמן עלול ליצור בעיה קשה מאוד בתהליך המיצוי, מפני שאי אפשר להוסיף מעט שמן לאבקות יבשות ואח"כ גם להוציא מהן את השמן הריחני. הגמרא ומקורות אחרים אכן מתייחסים לבעיה זו, כפי שעוד יידון בהמשך הדברים.
הגמרא4 מנסה להסביר את אופן רקיחתו של שמן המשחה ואומרת כך: "ת''ר שמן המשחה שעשה משה במדבר היו שולקים בו את העיקרים דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר והלא לסוך את העקרים אינו סופק אלא שורין את העיקרים במים ומציף עליו שמן וקולט את הריח וקפחו." רבי יהודה מתעלם כאן מהבעיה של הפער גדול בין כמות האבקות לכמות השמן, אבל רבי יוסי אומר לעומתו, כי הפתרון מושג על ידי השריית האבקות היבשות (של הבשמים) במים עוד קודם להוספת השמן, כדי למנוע מן השמן להיספח אל האבקות באופן בלתי הפיך. התלמוד הירושלמי5 מתאר את הכנתו של שמן המשחה באופן די דומה לזה שבגמרא.
רש"י (שם) מאמץ את גישתו של רבי יוסי בגמרא ואומר, כי אם יוצקים שמן על האבקות היבשות וגם מחממים (כפי שסובר רבי יהודה), הרי שהספיחה של השמן אל האבקות תהיה הרבה יותר חזקה, ולא ניתן עוד להוציא מהן את מרביתו של השמן בגמר התהליך. ולכן, יש לטבול תחילה את האבקות במים, ואח"כ להוסיף את השמן על האבקות הרטובות כדי שיקלוט מריח הבשמים, ואומר כך: "והלא לסוך בו את העקרים אינו מספיק. לפי שהשמן לא היה אלא שנים עשר לוגין כדמפרש לקמן והעקרים היו מרובים ואפילו בסיכה היא נבלע בעקרים כל שכן בשליקה: אלא שורה את העקרים במים. ברישא שהיו מתמלאים מן המים ושוב לא יהו בולעים מן השמן כל כך: ומציף עליהן שמן לאחר שהוציאם מן המים כדי שיקלוט השמן מריח הבשמים: וקפחו. ומוציא השמן לאלתר".
הספורנו (שם) מבאר, כי ישנן שתי אפשרויות להוספת מים לאבקות: האחת בישול הבשמים במים (כלומר להכין מהם מִרתח), והשנייה להשרות את הבשמים במים. ולאחר מכן יש להציף עליהם (על המִרתח או המִשרה) את השמן ולחמם הכול, וגם כאן ישנן שתי אפשרויות לחימום השמן: האחת לחמם מבלי לנדף את המים, והשנייה לחמם על חום נמוך עד להתנדפות המים עד תומם.
הרמב"ם, שהיה כידוע מומחה גדול בהכנת מרקחות טבעיות, מתאר את הכנת שמן המשחה בצורה מפורטת יותר, והוא כותב במשנה תורה6 (על בסיס מדרש רבה7) כי יש להשרות את האבקות במים (מבלי לחמם) ואח"כ לצקת את השמן על המיצוי המימי ולחמם עד שכל המים מתנדפים, ואת השמן הנותר לבדו מכניסים לכלי: "וככה עשהו משה רבינו במדבר. לקח מן המור והקנמון והקִדה מכל אחד משלשתן חמש מאות שקל בשקל הקודש. ומקנה הבושם חמשים ומאתים. וזהו שנאמר בתורה וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים ששוקלים אותו בב' פעמים חמשים ומאתים בכל פעם. ושוחק כל אחד ואחד לבדו. ועירב הכל ושרה אותן במים זכין ומתוקין עד שיצא כל כחן במים ונתן על המים שמן זית הין והוא י''ב לוג. כל לוג ד' רביעיות. ובישל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות".
מן הדברים הללו של הרמב"ם אנו למדים כי שמן המשחה הוכן בטכניקה של השרייה במים ולאחריה חימום בשמן לזמן ממושך עד שכל המים מתנדפים.
גם יוסף בן מתתיהו8 מעיד על מתכונתו של שמן המשחה, ואומר כי הוא הוכן בתהליך של הרטבת האבקות במים (ללא השרייה) ואח"כ הן נבללו ונרקחו בשמן זית (קר): "אז קידש משה את המשכן ואת הכוהנים וטיהרם באופן כזה הוא צווה לכתוש ולהרטיב חמש מאות שקל מור מובחר ומשקל כזה של קידה וקינמון וקנה גם זה מין של בושם במחצית המשקל של הקודמים והין שמן זית מדה הנהוגה במקומנו המכילה שתי כוֹאוֹת אָטִיוֹת לבלול ולרקוח ולהכין משחה מעשה רוקח נותנת ריח טוב ביותר." מדברים אלה עולה, כי בן מתתיהו מתאר בפנינו תהליך מתון ביותר שאין בו חימום כלל.
לסיכום סקירה זו נאמר, כי לדעת רוב המקורות הנ"ל, שמן המשחה הוכן בטכניקה דו שלבית שכוללת מיצוי במים ואח"כ מיצוי בשמן. מתברר כי לשיטתם של רבי יוסי בגמרא ושל יוסף בן מתתיהו, המיצויים במים ובשמן נעשו ללא כל חימום, וזה כנראה על מנת לשמור על חיוניותם של המרכיבים הפעילים במרקחת, לרבות שמן הבסיס שבא מכבישה קרה ככול הנראה. בהמשך הדברים נרחיב בפרטים שנשתמרו מאותה תקופה ביחס להפקתו של שרף האפרסמון, ונבחן האם קיים דמיון כלשהו בין אופן רקיחתו של שמן המשחה, כפי שנתברר כאן, ובין שמן האפרסמון שנרקח מן השרף, או שמא שיש דמיון כלשהו דווקא להכנתו של המוצר השני שמופק מן הזמורות. וכמו כן ננסה לברר גם את טיבו של שמן הבסיס אשר שימש לרקיחתם של המוצרים המעובדים הללו.

3. תיאור צמח האפרסמון ומוצריו
האפרסמון המקראי הוא שיח שגובהו כמטר אחד, והוא בעל עלים מנוצים ונושא פירות קטנים שצבעם נוטה לכתום. שמוצאו מחצי האי ערב (שבא), ותורבת תחילה בשולי הרי הגלעד, בבקעה ממזרח לנהר הירדן ולים המלח, ואח"כ התפשט לעמק הירדן הדרומי ובעיקר לאזור יריחו, עין גדי ומצדה. איסוף הנטף נעשה במהירות ובד בבד עם תהליך חריצת הענפים והגזע. הנוזל הלבן מופרש מן החתכים בכמות מועטה, ולרוב אינו מתקשה בחלוף הזמן. היהודים בתקופה בית שני פיתחו טכניקות ייחודיות של איסוף והגדלת התפוקה של השרף, וסביר להניח כי עיקר סודו היה בטכניקות הפקתו ובהכנת מוצרים ממנו 9 .
העדות ההיסטורית העיקרית על אודות האפרסמון של תקופת בית שני עולה מן הפרק שכתב פליניוס הזקן בספרו 'תולדות הטבע'1. הוא מתאר בפנינו גידול אטרקטיבי של שיחי האפרסמון ("בלסמום" כלשונו), ואומר שכמוֹתם ניתן היה למצוא, אלא רק בארץ יהודה. ניתן לחלק את הפרק הזה לשישה עניינים הבאים:
1. תיאור השיחים ואופן גידולם במטעי ארץ יהודה.
2. תיאור שלוש הזנים שגודלו במטעים.
3. תיאור אופן הפקת השרף הקרוי "אופובלסמום" (שמתייצב כנוזל סמיך ועכור בצבע אדום).
4. תיאור הזמורות (הקרויות "קסילובלסמום") שהורתחו במים, והמים צומצמו בנידוף כדי לערבב את הנותר עם משחות, ובבתי חרושת הכינו מהן מיצים.
5. תיאור השוואתי בין מרכיבי הצמח לפי סדר חשיבותם הכלכלית: השרף, הזרעים, הזמורות וקליפות העץ (שמופקים מן הענפים והגזעים).
6. תיאור הזיופים בשמן האופובלסמום, והשיטות השונות לגילויים.
בהמשך הפרק מתאר פיליניוס את כלל המוצרים של האפרסמון שנסחרו כמות-שהם (כלומר ללא עיבוד), והם: הזרעים, הזמורות, וקליפות העץ. לעומתם, הוא מתאר כאמור עוד שני מוצרים מעובדים: האחד שמן האפרסמון שמכונה בלשונו "שמן אופובלסמום", והאחר, "מוצר הקסילובלסמום", שהוכן כאמור מן המוצקים שנותרו מן המִרתח של הזמורות, שמהם הכינו את המיצים כלשונו. לא ברור מדבריו מה היה טיבם של המיצים הללו, האם הם שווקו כפי שהם, או שמא הוכן מהם מוצר אחר (מוצר קסילובלסמום כלשהו), וסוגיה זו עוד תדון בהמשך הדברים. פיליניוס אמנם מציין שערכו של השרף המרוכז (האופובלסמום) היה כפול ממשקלו במתכת הכסף, אך אין הוא אומר מאומה על אופן רקיחתו של שמן אופובלסמום מן השרף, ויתכן מפני שהדברים שנשמרו בסוד גם ממנו, או אולי במיוחד ממנו. מעניין שהוא מרבה לספר על הזיופים שנעשו בשמן האפובלסמום, והוא מתאר כמה שיטות לגילוים של הזיופים הללו. כך לדוגמה הוא מציין את מבחן הטפטוף על הבגד ועל גבי החלב, ואם הבגד מוכתם והחלב נקרש, הרי שמדובר במוצר מזויף.
צמח האפרסמון (הבלסמום) זוהה בסבירות גבוהה עם "קומיפורה גילעדנזיס" (Commiphora gileadensis) הן על ידי רבי סעדיה גאון, הרמב"ם ורבי יוסף קארו, והן על ידי מחקרים מודרנים ובהם עמר ופליקס10. השיחים גדלים כיום בר בעיקר בסעודיה, תימן, עומן ואריתראה (במדרונות ההרים הגובלים בים סוף).
נדון עתה בטיבו של שמן הבסיס אשר הוסף לשרף ושימש לרקיחתו של שמן האפרסמון. הואיל וכאמור שמן הבסיס הזה איננו מתועד במקורות הקדומים שבידנו, סובר עמר11 כי בעולם הקדום השתמשו בשמני בסיס למיניהם, ובעיקר בשמן הזית שעבר תהליך של רחיצה שמסירה ממנו את ריחות הלוואי החזקים שבו. המדובר "בשמן רחוץ" של שמן זית שנשטף כמה פעמים במים עד שצבעו נהפך לבנבן ונטול ריחות לוואי, זאת על מנת להתאימו להיות "שמן בסיס" המיועד להכנת משחות קוסמטיות ולהכנת בשמים על בסיס שמן (כמו שמן משחה לסוגיו). אולם מוצעת כאן אפשרות נוספת כי שמן הבסיס הופק מזרעי עץ מורינגה רותמית (Moringa peregrine), שגדל מטבעו גם באזור ים המלח ובקרבת שדות האפרסמון. למורינגה זרעים רכים עתירי שמן (כ-40-50%) משובח שנספג היטב בעור, וריחו מתון וכמעט נטרלי12 ועל כן הוא עשוי להיות מועמד סביר לשמש שמן בסיס לרקיחתו של שמן האפרסמון וכשם שמשתמשים בו בתעשיית הבשמים והמרקחות השונות של ימינו. שמן זה גם ידוע ביכולתו לייצב ריחות בשל הספיחה הטובה שלו שמחזיקה היטב חומרים נדיפים שמוספים לו, דוגמת השמנים הארומטים. היתרונות הללו מעניקים לשמן המורינגה יתרון על פני שמן הזית לשמש שמן בסיס, אבל יתכן ערבבו יחד את שני השמנים הללו כדי למנוע קרישתו של שמן המורינגה בטמפרטורות נמוכות. רמז קל לרעיון זה נמצא בדברי יוסף בן מתתיהו13 שמזכיר את המורינגה יחד עם האפרסמון, ואומר כי ערכם הכלכלי של השניים היה גבוה ביותר בארץ יהודה של אותם ימים: "ושם (ביריחו) נמצא עץ האופובלסמום היקר בכל פרי הארץ ההיא, והכופר והמורינגה".
וראינו בגמרא, לפי רבי יוסי, כי שמן המשחה הוכן בטכניקה דו שלבית (קרה) שכוללת מיצוי במים ואח"כ מיצוי בשמן. המיצוי במים נעשה כאמור מפני שמדובר בשמן המשחה שמרכיביו הצמחיים הם אבקות יבשות, ולא השרף. ברור על כן כי שרף האפרסמון נרקח באופן שונה מרקיחתו של שמן המשחה.
יש לשער, כי לשם הגברת יעילות המיצוי המימי של הזמורות ("עוּד בלסם" בלשון חז"ל) הם יובשו ונכתשו לאבקות עוד לפני הרתחתם במים, ובדומה לנעשה לאבקות של שמן המשחה, או לחילופין נשחקו באבנים בעודם טריים. דומה כי הצעתו של הרמב"ם, שמציינת כי בהכנת שמן המשחה נעשה תהליך של צמצום המים בדרך הנידוף בחימום, מזכירה במידת מה את השלב ההתחלתי של הכנת המיצים מן הזמורות. יתכן אפוא שמוצר זה (או דומה לו) היה מיץ האפרסמון שמוזכר בגמרא14 וקרוי "אלונטית", שמורכב מיין ישן, מים צלולים ואפרסמון, אשר שימש כנראה לשתיה ושטיפת הגוף כדי לחזקו.

4. דברי סיכום
על אף שפליניוס לא מוסר לנו דבר על רקיחתו של שמן האפרסמון, יש לשער כי הכנתו נעשתה על ידי הצפת שמן בסיס כלשהו על גבי השרף הסמיך, כלומר על ידי מיצוי שמני, שנראה מעין דילול של השרף הטהור. השילוב של שמן סמיך (השרף) יחד עם שמן בסיס נראה די פשוט בעיקרו, כי החומרים השמניים (הארומטים) שבשרף הנוזלי יכולים להתערבב בקלות עם שמן הבסיס, אך כנראה שגם עניין זה נשמר בסוד, ובשל כך לא ידע פליניוס לתארו. ובדומה לכך, גם עמר ואילוז11 משערים כי מגדלי האפרסמון פיתחו שיטות ייחודיות לאיסוף ולהגדלת תפוקת הנטף, שככול הנראה, הומס בשמני בסיס כלשהם.
ראינו כי סוד רקיחתו של שמן האפרסמון מכוון לשני דברים עיקריים: מצד אחד, לידיעת הטכניקה המדוקדקת של גידול השיחים והפקתו של השרף מהם (ואת זה ידע לתאר פליניוס בפרוטרוט), ומצד שני, לידיעת זהותו של שמן הבסיס המתאים לרקיחת שמן האפרסמון (ואת זה לא ידע פליניוס לתאר, דהיינו לא את טיבו של שמן הבסיס ולא את אופן הוספתו למרקחת). לא במקרה, מרבית הזיופים שנעשו בשמן האפרסמון נבעו מהוספת שמן בסיס לא מקורי. מעבר לשמן האפרסמון, הוצג כאן גם המוצר הנוסף של האפרסמון שכונה בלשונו של פלניוס "מיצים", שהכנתם נעשה תחילה על ידי מיצוי במים רותחים של הזמורות, ומתקבל על הדעת שהזמורות הללו רוסקו, או יובשו ונכתשו לאבקה, קודם לפעולת המיצוי במים, כפי שנעשה בהכנת שמן המשחה.
למרות דלילות המידע באשר לשני המוצרים המעובדים של האפרסמון שמזכיר פליניוס, נתברר כאן קצה החוט שלפיו ניתן יהיה לנסות לשחזר - בדרך הניסוי והטעיה - את אופן רקיחתם של שני המוצרים העתיקים הללו (שמן האפרסמון והמיצים שהופקו מהזמורות). התברר כאן כי דווקא המוצר שהתקבל מן הזמורות מזכיר במידת מה את אחת השיטות (של הרמב"ם) להכנת שמן המשחה. על מנת לחדש את המסורת העתיקה של השימוש במוצרים האפרסמון המקראי, הובאו בשנים האחרונות שיחי האפרסמון מארצות מוצאם לאזור עין גדי ויריחו במטרה לפתח טכניקה לגידולם באופן מסחרי על מנת להכין מהם מוצרים מעובדים למרפא ואולי גם לבישום - דוגמת הנעשה כיום בחוות האפרסמון שבקיבוץ אלמוג. זאת ועוד, חשיבות נוספת נודעת לאיתורו של שמן בסיס המתאים להכנתו של שמן האפרסמון, והצענו כאן את שמן המורינגה (אולי בשילוב עם שמן זית רחוץ) בשל כושרו להיספג היטב לעור, ריחו המתון ויכולתו לייצב ריחות. ואציין לדוגמה את "החברה להפצת מורינגה" מכפר חיים, החלוצה בארץ בגידול מסחרי אורגני של עצי מורינגה ומפתחת מהם מרקחות טבעיות על בסיס שמן מורינגה שמופק מן הזרעים.
לפיכך יש לקוות כי בהמשך הדרך אכן יעלה בידינו לעשות את כל החיבורים הנדרשים על מנת לחדש את רקיחתם האניגמאטית של מוצרי האפרסמון המקראי.
על אודות המחבר
משה בלס בעל תואר דוקטור (PhD) מטעם אוניברסיטת בר אילן בתחום ההנדסה הגנטית של מחלות צמחים. המשיך לפוסט דוקטוראט במחלקה לאימונולוגיה במכון ויצמן, ומייד לאחריו הצטרף כמדען למחלקה לכימיה ביולוגית במכון. במסגרת זו, החל במחקר מעשי במעבדתו של פרופ' אפרים קציר ז"ל (נשיאה הרביעי של מדינת ישראל), ותוך כדי כך פיתח, יחד עם פרופ' קציר, קוקטייל פפטידים המנטרל ארסי נחשים. הקוקטייל מוסחר לחברת תרופות הודית שהחלה לפתח ממנו תרופה לבני אדם מוכשים. ב- 2005 הוא סיים את עבודתו במכון ויצמן בדרגת עמית בכיר, ובהמשך החל לפתח, באופן עצמאי, מתקן זיקוק קומפקטי וחדשני שניתן להפיק באמצעותו, בתנאים בתיים, שמנים נדיפים ומי זיקוק רחניים מצמחים. להמצאת המתקן הוענק פטנט בארץ (2008) ובאנגליה (2011).
ליצירת קשר
moshebal123@gmail.com), 054-4530831, 08-9223789)

בבליוגרפיה
1. פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 7 פרק 54.שמות ל, כה.
2. עמר ואילוז, "האפרסמון מיריחו ועין גדי ושימושיו הרפואיים", אריאל, 200 – 202 (תשע"ג), עמ' 179 – 186.
3. שמות ל, לד-כה.
4. שם, הוריות ג, יא, עב.
5. סוטה ח, לה, עמ' ב.
6. הלכות כלי המקדש פרק ראשון, ב.
7. שמות רבה ל, כה.
8. בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ספר שלישי ח, ג, בתרגום א. שליט, ירושלים:     הוצאת מוסד ביאליק.
9. עמר ואילוז, "חידת האפרסמון בארץ ישראל", צמח השדה 2013.
10. פליקס, עצי בשמים, עמ' 37, עמר, הקטורת, עמ' 58.
11. עמר, שמן רחץ – פירוש חדש, מחקרי יהודה ושומרון י"ט (תש"ע) 47-58.
12. עמר וסרי, "ארץ־ישראל וסוריה על פי תיאורו של אלתמימי: רופא ירושלמי בן המאה העשירית",  תשס"ד, רמת גן, עמ' 83.
13. בן מתיתיהו, מלחמות היהודים ד, ח, ג.
14. גמרא, מסכת שבת קמ, א.