השרף במשפחת המורכבים מכיל חומרים מרים, לקטונים ססקויטרפנים, שמפעילים רצפטור מיוחד למרירות הנמצא על הלשון.
בתחום ארץ ישראל גדלים שבעה מיני בר: חסת המצפן (הנפוצה ביותר), חסה רותמית, חסה כחולת-פרחים, חסה שיכנית, חסה מזרחית, חסת השבטים, וחסה גלונית.
מסוגיית הבבלי בנושא המרור מסיק הרב יהודה זולדן (מועדי יהודה וישראל): (א) במינים הנזכרים במשנה, וכן בכל ירק אחר שהוא מר, יש לו שרף ופניו מכסיפין, ניתן לקיים המצווה. (ב) יש עדיפות לחזרת (חסה) בשל היותו נמנה ראשון במשנה. (ג) אין מדד לחריפות הירק, העיקר שהוא ידוע כירק מריר.
לסיכומו את שיטת הירושלמי והרמב"ם, כל חמשת המינים הנזכרים במשנה מוגדרים כמרור, שכן יש להם טעם מריר באחד משלבי גידולם, אך אין זה מחייב שיהיה להם טעם ניכר של מרירות ולפיכך אין צורך לחזר אחרי המין המר ביותר.
הבנתנו בבבלי ובירושלמי שונה ממה שהסיק להלכה החזו"א, לפיו, מרב אחא יש ללמוד שיש לחזר אחר הירק המר ביותר, והוא המובחר. על כך ניתן להשיב, שלבסוף חזר בו רב אחא מדבריו. וכדברי הרב עובדיה יוסף: "אין שום ספק כלל שהחסה (התרבותית, א.ב.) הנפוצה במדינתנו היא החזרת, אע"פ שהיא מתוקה, ובוודאי שאין לפקפק בה כלל, ומצוה מן המובחר לצאת בה ידי חובת מרור".
ואנוכי מהרהר שמא חכמינו מדריכים אותנו להגיע להבנה שדרגת ההידור של החסה התרבותית המתוקה תהא שקולה עם חסת הבר המרה, כדי שלא נרגיש חובה "לחזר אחר המר ביותר". אך במקום שניתן למצוא את חסת הבר ללא מאמץ מיוחד, הרי שעדיץ לצאת בה.
לדעת רבי יהודה בן בתירא ניתן לצאת ידי חובה אף ב"חזרת יולין וחזרת גלין".
פרופ' זהר עמר (מררים) טוען ש"חזרת גלין" הינה מין הדומה מאד ל"חזרת" (חסה) התרבותית, שהרי שני מיני "חזרת" אלו אינם נחשבים לכלאים זה בזה.
פרופ' יהודה פליקס (כלאי זרעים והרכבה) סובר שמדובר בחסת המצפן, הנפוצה בארץ בצידי דרכים וליד תילי אשפה ("גלין"), ונחשבת כמין המוצא של החסה התרבותית. מספר הכרומוזומים (18) זהה בשני המינים, וההכלאות ביניהם מייצרות צאצאים פוריים.
אליבא גישה זו, רציתי להרהר שמא ראוי להוסיף לזיהוי "חזרת הגלין" גם את החסה השיכנית. אומנם תפוצתה מועטה יותר משל חסת המצפן, אך במספר אתרים זיהינו את שני המינים גדלים זה לצד זה, ואף הצלחנו לאפיין צמחים שהם בני כלאיים טבעיים (או צאצאיהם) ביניהם.
גם מספר הכרומוזומים של חסה שיכנית זהה לחסה התרבותית וחסת המצפן, ואף הכלאות מכוונות של צמחי חסה שיכנית עם צמחים משני המינים הנ"ל מייצרות צאצאים פוריים. אציין שמבין כלל מיני הבר, חמישה נוספים כה קרובים גנטית לחסה התרבותית, אך תפוצתם בנכר. ואתמהה שמא הידור קיום המצוה באחד ממינים אלו באזורי תפוצתם תהא שקולה לשימוש בחסת המצפן וחסה שיכנית.
דא עקא, בנושא הקריטריונים שקובעים בהלכות כלאיים כתב לי הרב יואל פרידמן, עפ"י התכתבותו עם הגר"ש עמאר, שנראה ברור שאין הכוונה לקריטריונים גנטיים שבוודאי לא היו ידועים בזמן חז"ל, אלא למכלול של תכונות כפי שכותבים החזו"א והרב קוק.
אגב, מספר הכרומוזומים הוא 18 אף במיני חסת בר רבים הרחוקים גנטית מן החסה התרבותית.
רבי נתן בן יחיאל (הערוך) פירש: "חזרת גלין – חסה מרה והיא חזרת שבשדות". זהר עמר מביא סברות שונות על זיהוי המינים "חזרת הגלין" ו"חזרת יולין". ואנוכי מהרהר שמא ר' יהודה בן בתירא לא ערך סקר בוטני על מיני חסת הבר, אלא קרא בשמות לשני מינים שהכיר אקראית בסביבתו.
עפ"י עמר סיום רשימת המשנה ב"מרור" אינו מקרי, שכן לפי רוב הצעות הזיהוי מדובר במין חזרת (חסת) בר. המשנה פתחה בחזרת (חסה) התרבותית וסיימה בחזרת (חסת) הבר. שוב מצוטטות סברות שונות על זיהוי המין. ואתמהה שמא כוונת התנאים כללית, וזהה הידורו של כל אחד מהמינים שאיש איש ימצא בסביבתו, כולל בארצות הגולה, ויהא זה קרוב או רחוק יותר גנטית מהחסה התרבותית.
ודאי שאין בכוונת הדברים לשמש כפסק הלכה כלשהו.
ד"ר אלכס בהרב, המכון לאבולוציה, אוניברסיטת חיפה