באמצע המאה ה-19, בעקבות מלחמת קרים והסכם פריז 1856 [ע"פ ויקיפדיה] השתנו בארץ התנאים הפוליטיים והוטב יחס השלטון הטורקי לאזרחים זרים, ובמקביל גם השתפרו תנאי הנסיעה הימית. כתוצאה מכך מלאה הארץ צליינים ועולי רגל, קבוצות ויחידים.
תעשיית המזכרות גדלה, כמובן, בהתאם. הענף החשוב, הייחודי והמפורסם ביותר היה עבודות עץ זית, שנעשו בעיקר בירושלים ובבית לחם. אלה כללו בעיקר פסלונים, צלבים וכריכות לספרים: אלבומים וספרי קודש.
יחד עם אומנות עץ הזית פרחה גם אומנות הפרחים המיובשים. פרחים מיובשים שמשו כמזכרות מקובלות מארץ הקודש. הם הודבקו בכרטיסי ברכה, על גלויות נוף ואף על כרטיסי ביקור, אשר נמכרו בארץ לעולי הרגל וגם שווקו מעבר לים. המזכרות הפשוטות ביותר היו הברכות לחגים: הוכנו כרטיסי ברכה, בפרט לחג המולד, שכללו פרח מיובש, ברכה, פסוקים או שיר, לעיתים עם תצלום של אחד המקומות הקדושים. בין אמצע המאה ה-19 לאמצע המאה ה-20 נוצרו בארץ אלפי ספרוני מזכרת מארץ הקודש עם פרחים מיובשים בתוכם, רבים מהם בכריכת עץ זית.
לפני שנים אחדות התחלתי לתעד בפירוט אלבומים מסוג זה, וכיום מצויים בטבלה שלי כ-200 ספרונים, שעליהם מתבסס רוב האמור להלן. אבל כמובן קדם לי המאמר הראשון שהציג את הנושא, של חוקר ארץ ישראל אליהו הכהן ב-1978.
בכל אלבום נכרכו דפים, אשר עליהם הודבקו בסידור פרחים אומנותי פרחים מיובשים עם הכיתוב מאיזה מקום הם נאספו, מקומות המוכרים לעולי הרגל. רובם אכן היו פרחי בר, אך היו גם צמחי תרבות שהיו שכיחים בימים ההם. ודאי שהפרחים לא נאספו באתר המשוייך אליהם.
ככלל, הפרחים לא הציגו תמונה, אלא סידור אומנותי-אסתטי של פרחים, עלי כותרת, עלים בעלי צורה או צבע מעניינים, קנוקנות וכדומה. מעטים הנושאים שהוצגו כתמונה: צלבים ניצבים בשדה, גפן עם ענבים, קבר רחל, אגרטל או מגן דוד.
רבים מהאלבומים נוצרו גם למען התיירים היהודים: הם נפתחו מימין, כדרך העברית, ואל שמות המקומות הקדושים צורף פסוק תנכי המזכיר אותם. באלבומים אחדים מוצגות תמונות של האוניברסיטה בהר הצופים או בית הכנסת הגדול בתל אביב.
זאב יעבץ, ההיסטוריון והמורה, הוציא לאור בשנת תרנ"ב (1892) אלבומי פרחים מיובשים שעל כותרתם נכתב באותיות זהב "על שושנים – אלבום מירושלים לבניה". מול כל דף פרחים נדפס שיר פרי עטו.
אברהם לונץ, חוקר ירושלים, הוציא גם הוא ספרי פרחים מיובשים, כאשר מול כל דף פרחים המוקדש לעיר או אתר הופיע טקסט בעברית ובגרמנית, המסכם את המידע לגבי אותו מקום; או, בלשונו: "בלווית תכונות, קורות ומצב המקומות עפ"י החקירות והספירות היותר חדשות ומדוייקות". הספרים יצאו סביב 1895, והנתונים הסטטיסטיים התבססו ככל הנראה על מפקד האכלוסין העות'מני מ-1878.
אומנות גילוף עץ הזית היתה תחילה, באופן מסורתי, בידי היהודים, כפי שאנו למדים מספרו של פנחס גרייבסקי ['החרש והמסגר בירושלים', תר"ץ] וכן 'תמול שלשום' של עגנון. לעומת זאת, ייבוש הפרחים והדבקתם היו ככל הנראה בידי נשים נוצריות. תיאורים של אומנות זו נוכל למצוא ברומן "ירושלים" של סלמה לגרלף ובספר "בת ירושלים הקטנה" של מרים הרי, בתו של סוחר העתיקות המומר מוזס שפירא [ציטוטים מתוך הספרים הללו מובאים בסוף המאמר]. אני מאתגר את הקוראים, לאתר גם בספרוּת העברית בת-הזמן אזכורים לאומנות זו.
לא מצאתי כל מידע לגבי ראשית ייבוש הפרחים, ומהיכן הגיעה המיומנות הרבה, כך שהם שומרים על צורתם היפה כבר 140 שנה. מפתיע לציין, שהאלבומים היפים והמושקעים ביותר, שהם גם המוקדמים ביותר שאיתרתי, הם מהשנים 1874 ו-1876.
במהלך השנים השתנה אופי האלבומים. עם תחילת המאה ה-20 הוספו לפרחים המיובשים גם גלויות נוף, כתצלומים צבועים או כליתוגרפיות של דפוס מונזון, אשר מראים את המקומות המצויינים בדף הפרחים. גם עיטור כריכת עץ הזית השתנה. הרמה האומנותית של סידורי הפרחים החלה לרדת עם חלוף השנים, ואחרי מלחמת העולם הראשונה היא כבר היתה נמוכה למדי (אף כי עדיין לא הגדרתי מדדים להערכתי זו). יתכן שהדרישה למזכרות גדלה מאד, ואל האנשים שייצרו את האלבומים הצטרפו יצרנים חסרי תבונת כפיים. יש כמובן לסייג, ששנת ההכנה של האלבומים אינה מצויינת עליהם, ובקביעת גיל האלבום אני מתבסס על סימנים אחרים: אופי הכריכה, אופי האיורים המצורפים והתאריכים הרשומים בהקדשות.
מה היו הפרחים ששימשו את האומנים בעבודתם? מה היו עלי הכותרת לגווניהם והעלים הציוריים שהשתמשו בהם? ומי מהם אכן שימר את צבעיו לאורך יותר ממאה שנה?
בחינת ה"ציורים בפרחים" של אלבומים רבים, משנת 1876 ועד 1950, מראה את לוח הצבעים שהיה בשימוש (חלקי, כמובן):
אדום: כלנית (עיגולים שנגזרו מעלי כלנית שימשו לתיאור אשכול ענבים); פלרגוניום (תרבותי); ורבֶּנה (תרבותי). את הכלנית אספו כמובן רק בסוף החורף, את הדמומית באביב, והפלרגוניום, בתור פרח גינה, עמד לרשותם חודשים ארוכים.
ורוד: דורבנית ורודה; פלרגוניום; רקפת.
צהוב: למרות ריבוי הצמחים הצהובים בארץ, מועט השימוש בצבע זה. בעיקר מצאתי נורית ירושלים, אם כי כמעט תמיד כל עלי הכותרת הלבינו ולא נותר מהצבע הצהוב דבר. התפרחת המסועפת של גרגרנית ירושלים גם היא היתה בשימוש וגם היא דהתה. היה גם שימוש מועט במורכבים תרבותיים. להפתעתי לא זיהיתי עלי כותרת של חרצית.
כחול: הצבע הכחול לא שימש בתמונות כ"שמיים", כי התמונות ברובן אינן מתארות נושא מוגדר. בכלל, מעטים הם הפרחים הכחולים בארצנו. חלקם מאבדים את הגוון ומחווירים שעות אחדות אחרי הפריחה, כמו עולש, חסה כחולת פרחים, או מקור החסידה הגדול, ומפרחי התרבות, הקומלינה. חלקם קטנטנים כמו מרגנית או ורוניקה.
בעבודות הפרחים המיובשים השתמשו בעיקר במיני דורבנית או בר-דרבן שכנראה גודלו כצמחי תרבות. במידה מועטת השתמשו בפרחי פשתנית ססגונית או בפשתניות תרבותיות. השתמשו מעט בפרחי ההיקף הגדולים של דרדר כחול או בפרחי הקיפודן שהוצאו מתוך הקרקפת הקוצנית. לא היה שימוש בכלניות כחולות, מן הסתם כי הן לא גדלות באזור ירושלים.
אפרפר-תכלכל: צבע זה מופיע בטבע בצד התחתון של עלים. השימוש בעלים כאלה נדיר בתמונות והוא מיועד לתת רקע להדגשת צבעים אחרים. לצורך כך השתמשו בצד התחתון של עלי זית ועץ השמן המכסיף.
כסוף-שקוף (לפעמים כחיקוי לזכוכית): אלמוות הכסף.
לבן: כרכום חרפי; שפרירה קשקשנית; תגית מצויה.
גוני חום: הצבע שימש בתמונות עם נושא: מבנה קבר רחל, אגרטל פרחים, קרן השפע וקורות הצלב. השתמשו ברצועות של עלים חד פסיגיים שונים (לא ניתנים לזיהוי), בגוונים שונים; ייתכן שבמקור הם היו בהירים יותר מגונם כעת.
והנה, כאשר אנחנו בודקים ומסכמים אילו צבעים נותרו ואילו דהו, נוכל להכליל שסוג הצבען – הפיגמנט – הוא שקבע את עמידותו של הצבע לאורך השנים: צבעי האנתוציאנין (אדום הכלנית, סגול, כחול) שרדו, ואילו הקרוטנואידים (אדום הדמומית, צהוב הנורית, כתום) דהו ברוב הפרחים; הצבען התפרק במהלך השנים.
האלבומים המוצגים בגלריה בתחתית הכתבה, התבססו על "ציור בפרחים".
דרך שונה של התייחסות לצמחים היא דיון בייחודם של צמחים מסוימים. כאן נעלם ההיבט האומנותי, ולעומתו מודגש הקשר בין הצמח לכתבי הקודש (הנוצריים, ככל שמצאתי). כך למשל מוצגת הכלנית כ'שושני השדה' במשל של ישוע: "וללבוש למה תדאגו? התבוננו-נא אל שושני השדה הצומחות: לא יעמלו ולא יטוו, ואני אומר לכם כי גם שלֹמֹה בכל הדרו לא היה לבוש כאחת מהנה. מתי (פ' ו' 28). כמוה גם העדשה, שמזכירה את נזיד העדשים שבישל יעקב לעשיו (ברא' כ"ה 34), הבקיה (בקיית הכלאיים) המזכירה את המזון הצמחוני שביקשו דניאל וחבריו בהיכל המלך נבוכדנצאר (דניאל א' 12), החרדל הלבן מדימוי האמונה באל, שגם אם תחילתה קטנה כגרגר החרדל, הנבט יגדל גבוה משאר הירקות (מתי י"ג 31), השֶבֶת הריחני ממשל הכוהנים הצבועים, אשר מקפידים על הפרשת מעשרות מכל יבול של הכפריים העניים ומתעלמים מהעבירות הגדולות והמשמעותיות (מתי כ"ג 23), וכדומה.
בין יצרני האלבומים היו גם אנשי המושבה האמריקאית בירושלים. המנהל והמורה הידוע לטבע בבית הספר של המושבה היה לא אחר מאשר ג'ון אדוורד דינסמור. John Edward Dinsmore. אני משער שבהשפעתו הוכנו ונמכרו בחנות המזכרות של המושבה ספרונים שבהם מוצג מין צמח יחיד בכל דף, ומתחתיו גם שמו המדעי והשמות המקובלים.
הכומר האמריקאי גרין Harvey B Greene ועוד אנשי דת מעטים (קלק, בורטניקוף) אספו מצמחי הבר של הארץ והוציאו לאור חוברות, בד"כ בכריכות קרטון קשה, אשר מציגות את הצמחים הללו ואת הקשרם הדתי. גם בחלק מהחוברות שלו נכלל ליד השם האנגלי של הפרח גם שמו המדעי. גרין ביקר בארץ שלוש פעמים לשם איסוף הצמחים, בין השנים 1895 – 1905. הוא הוציא לאור ושיווק אותן בארה"ב. עם זאת, נראה שספרים "עיוניים" אלה לא עמדו בתחרות עם "ציורי" הפרחים היפים הכרוכים בלוחות עץ זית, ולאחר שנים אחדות חדל ייצורם.
ציטוטים
מתוך "ירושלים" מאת סלמה לגרלף
כמו שאוספים בארצות אחרות גרגרים ופירות, כך יוצאים בארץ ישראל לקטוף פרחים. מכל המנזרים, מכל מוסדות המיסיונרים יוצאים לקטוף פרחים. חברים עניים של העדות היהודיות, תיירים אירופים ופועלים סוריים נפגשים יחד בעמקי הסלעים הפראים וסלי פרחים בידיהם. בערב שבים כל הקוטפים האלה הביתה עמוסים כלניות, יקינטוני פנינים, סיגלים ופרחי-צבעוני, חבצלות ואורכידיאות.
ובחוץ, בחצרות המנזרים ובבתי החולים הרבים של העיר הקדושה, עומדות גיגיות אבן כבירות, שבהם שמים את פרחי האביב במים. ובתאים ובחדרים טרודות ידיים עסקניות לשטוח את הפרחים על פני גיליונות נייר גדולים, לייבשם.
ולאחר שהכלניות והיקינתונים מיובשים היטב הם נארזים לזרים קטנים וגדולים, בצירופים יפים ובצירופים פחות יפים, ומודבקים על גבי כרטיסים או אלבומים קטנים מכורכים לווחים של עצי זית, שעליהם מצויר "פרחים מארץ ישראל". ועוד פעם נודדים כל אלה "הפרחים מציון", "פרחים מחברון", "פרחים מהר הזיתים", "פרחים מיריחו" לכל מרחקי ארץ. הם נמכרים בחנויות, נשלחים במכתבים, ניתנים לזיכרון. והרחק יותר מפניני-הודו נפוצים הפרחים הקטנים האלה, העושר היחידי של הארץ הקדושה הענייה.
ומתוך "בת ירושלים הקטנה" מאת מרים הרי:
בין חוויותיה הרבות מחיי העיר העתיקה רבת הפנים, מתארת ציונה הקטנה את הביקורים עם אביה אצל חרשי העץ היהודים-פולנים שהכינו את כריכות עצי הזית לספרוני המזכרת, ליד שער יפו, וכן אצל שתי נשים גרמניות פרוטסטנטיות שהדביקו את חלקי הפרחים, העלים ועלי הכותרת, ליצירת הציורים המרהיבים לקראת עונת התיירות. התיאור מתייחס ככל הנראה לשנים 1880 - 1883:
בעונת עולי הרגל רבו ההזמנות ולא יכלו לנוח ממלאכתן גם ביום הראשון. הן חיברו ציורים ותמונות מעלי-פרחים יבשים, שהדביקו על כרטיסי שנאספו אחרי-כן לאלבומים. התמונות הללו הביעו איזה רעיון-רמז ביחס למקום הקדוש שמשם נלקחו. והגברות בלנקהרץ חוננו בדמיון של יצירה ובטוב טעם יוצאים מן הכלל: הר ציון היה מסתמל בכינור דוד; גת שמנים בזר עלי זית; השילוח בקרן השפע; גלגלתא בשלושה צלבים מתנוססים מעל גבעה עשויה טחב; שאר הכרטיסים היו מן הירדן, מבית לחם, משומרון, מאמאוס, מחברון – כל המקומות המקודשים של כתבי הקודש. במהירות רבה עבדו, תיקי העלים היבשים היו מסודרים סביבן, במלקחיים הן תופסות עלים, אבקנים ועלי כותרות מכל הגונים והמידות, מושחות אותם בשרף ומחלקות אותם על הכרטיסים לפי ראות עיניהן.
ציונה אהבה את ריח הדבק עם ריח עלי הפרחים היבשים.
- "טוב מאד, מסכים אבא, והפעם עוד הגדלתן עשות; רוח אמן גדול מפעמת בך, העלמה מלוינה".
תודות: לאליהו הכהן, רחל לב, ניר גיל-עד, חיים באר, מימי רון והגר לשנר.
ספרות:
פנחס גרייבסקי: החרש והמסגר בירושלים, תר"ץ
סלמה לגרלף: "ירושלים", תרפ"א. תרגום יעקב רבינוביץ; הוצאה מחודשת לפי נוסח 1957, אריאל 1999
מרים הרי: "בת ירושלים הקטנה", 1975. תרגם: יעקב אסיא
אליהו הכהן: "אהבת פרחי הארץ בנוסח המאה שעברה", 1978. טבע וארץ כרך כ' גיליון 2
עמי זהבי: "העושר היחידי של הארץ הקדושה הענייה", 2013. עת-מול, גיליון 227