דרדר כחול הוא פרח נפלא ביופיו, מפגין צבע כחול-שמיים עמוק. זהו צמח חד-שנתי מסתעף, גובהו 20 ס"מ. העלים והגבעולים מלבינים–מכסיפים בגלל כסות של שערות קצרות והדוקות. העלה תמים.
המין אנדמי, גדל רק בארץ-ישראל ובסוריה. גם כאן הוא נדיר, גדל רק באתרים ספורים, אך שם אפשר לגלות לפעמים הרבה פרטים.
דרדר כחול פורח באביב, במרס–אפריל. צבע הפרחים כחול נקי, בגוון נדיר בין פרחי הארץ. הקרקפת גדולה, קוטרה 25 מ"מ. את היקף הקרקפת עוטרים פרחים שופריים גדולים בהרבה מיתר הפרחים, והם עקרים, בדומה לארגון הקרקפות של כמה מינים אחרים של דרדר, כמו למשל דרדר גדול-פרחים.
זה סוג של רמיה כיוון שפרח צינורי מבטיח בד"כ לספק צוף. כאן הפרחים הצינוריים החיצוניים אינם מציעים דבר.
בעוד שדרדר הגון מקיף את קרקפות הפרחים בקוצים חדים, היוצאים מראשי עלי המעטפת של הקרקפת – כאן קוציו סמליים בלבד, ואף הם יפים, כמו זיפי-כסף בשולי עלי המעטפת. עלה המעטפת ירוק, עם מסגרת שחורה משוננת. בכך (וכן בצבעו הכחול) הוא מזכיר דרדר ססגוני – במיוחד בעלי המעטפת, גם במערך הפרחים בקרקפת: פרחים רגילים, דו-מיניים, במרכז; ופרחים גדולים, עקרים, בהיקף. אבל הוא חד-שנתי וזקוף, וצבע הפרח כחול זך, בעוד גוני הכחול של הדרדר הססגוני נוטים מעט לסגול–ורוד, והוא רב-שנתי ומשתרע. הזרעון חסר ציצית.
דרדר כחול גדל בצפון הארץ ובמרכזה משני עברי הירדן. זהו צמח אנדמי, תפוצתו העולמית מצומצמת ללבנט, והוא גדל רק בארץ-ישראל ובסוריה.
מין דומה של דרדר, שצבע פרחיו כחול וקוציו אינם קוצניים ביותר, גדל באירופה כעשב-רע בשדות דגן, והוא נודע בעברית בתור "דגניה", אף שאינו גדל כלל בארץ.

בסוג דרדר 600 מינים, בארץ 22, מהם 5 אנדמיים לארץ-ישראל או לסביבתה הקרובה. מינים אחדים של דרדר מקובלים בגינות-נוי. העלים יוצאים בתחילת החורף בבסיס הצמח דוּרים-דוּרים, ונראה שזה המקור לשם הסוג בעברית ובערבית. העלים האלה נאספים על-ידי ערביי הארץ כירק לסלט, טעמם מריר עדין. רוב מיני הדרדר קוצניים. העלים והגבעולים אינם קוצניים, הקוצים מרוכזים בעלי-המעטפת (חפים), המקיפים את התפרחות. חפים אלה קרומיים או גלדניים, רעופים, ומסתיימים לרוב בקוץ. כל הפרחים צינוריים. הפרחים החיצוניים בקרקפת עקרים, חסרים שחלה, עלי ואבקנים. לעיתים הם גדולים יותר מפרחי המרכז, והם בלתי-נכונים (א-סימטריים), משמשים מעין שלט-פרסומת לקרוא מרחוק לחרקים המאביקים. הפרחים הפנימיים דו-מיניים, נכונים, כל אחד מהם זקוק להאבקה נפרדת. האבקה עצמית נמנעת בזכות הפרדה במועדי ההבשלה של החלק הזכרי (האבקנים) והחלק הנקבי (הצלקת): האבקנים מבשילים קודם, ורק אחרי כמה ימים מבשילה הצלקת. מנגנון ההאבקה מופלא, מומלץ להפעילו באמצעו קיסם ולעקוב אחריו: האבקנים בפרח מאוחים, יוצרים יחד צינור המקיף את עמוד העלי. המאבקים (שקי-האבקה שבראש האבקנים) פונים פנימה. כאשר מבשילה האבקה בתוך הצינור, הרי הצלקת (שבראש עמוד העלי החבוי בתוך הצינור) עוד לא בשלה לקלוט אבקה. חרק הנוגע בפרח בשל מחולל בפרח תגובה מדהימה: צינור האבקנים מתחיל "להתלבט", מתנועע בתנועה גלית, מתקצר, ואז הצלקת (שאינה מתקצרת) דוחפת כמו בוכנה גושיש אבקה אל ראש הצינור, וזה נדבק לחרק. כשיגיע החרק אל פרח אחר, שהצלקת שלו כבר בשלה ובולטת, הוא יאביק את הצלקת. הזרעים מצויידים לרוב בציצית, המסייעת לפיזורם ברוח.

כתב מייק לבנה