שיזף תרבותי אשר יש הקוראים לו שיזף סיני, הוא עץ או שיח נשיר שמגיע לגובה 12-5 מ'. מוצאו באסיה אך הוא הועבר כעץ פרי למזרח התיכון, למזרח אירופה ולאפריקה. באי מדגסקר הוא צמח פולש הזרעים שלו מופצים ע"י בעלי-חיים שאוכלים את הפירות.
העלים בצבע ירוק מבריק פשוטים נישאים על פטוטרת באורך 2 ס"מ. הטרפים ביציים מסתיימים בחוד. שפת העלים משוננת וגודלם משתנה בין 1X2 ס"מ ל- 3X7 ס"מ. בעלה 3 עורקים ראשיים. הקוצים בבסיס כל עלה הם עלי לוואי. סידור העלים המסורג ושינוי כוון צמיחת הענף בכל מפרק מקנים לענפים הדקים מראה מזוגזג.
הפרחים ריחניים דו-מיניים בקוטר 5 מ"מ ירקרקים ולא בולטים מסודרים בתפרחות צפופות בחיקי העלים. לפרח 5 עלי גביע, 5 עלי כותרת ו-5 אבקנים. הפירות ענבות מאורכות, קליפתן חלקה קוטרן 7-3 ס"מ. לענבות הצעירות צבע ירוק בהיר וכשהן מבשילות הקליפה מקבלת צבע חום-אדמדם מקומטת. בכל ענבה בדרך-כלל זרע יחיד שקליפתו הקשה מגובששת. הפירות הצעירים טעמם כטעם תפוחים בהבשלה הם רכים ומתוקים. משווים את טעמם לזה של תמרים והעץ נקרא גם "תמר סיני" או "תמר הודי".
שיזף תרבותי בוית כבר לפני אלפי שנה בדרום אסיה ומזרחה. כיום מוכרים מאות זנים שלו. הפירות נאכלים טריים, יבשים או בתוספת לתבשילים שונים. יש שמכינים מהפירות סירופ, יין או חומץ. ברפואה הסינית והקוריאנית משמשים פירות השיזף התרבותי להכנת חומרי הרגעה, כמונעי דלקות, כמשלשלים ועוד.
בשונה ממינים אחרים בסוג שיזף הוא עמיד לקרה ולכן ניתן לגדל אותו גם בהרים גבוהים, אך הוא דורש השקאה או נוכחות של מי-תהום גבוהים. כדי לשמור על איכות הזן ניתן להרבות את העץ מייחורים או בהרכבות ראש. את הכנות ניתן להרבות מזרעים. לפני הזריעה יש לקלף את הקליפה הקשה ולהנביט במצע לח. הנביטה תוך מספר ימים. ניתן להכין כנות גם מנצרי שורש.
כתב עמרם אשל
