שיזף תרבותי

הדפסה
  Ziziphus jujuba שם מדעי
  Jujube Common name
צפפס, עונאב, ענאב שם ערבי
אשחריים
Rhamnaceae
משפחה
5 מס' עלי כותרת
פשוט צורת העלה
תמים שפת העלה
נטע אדם בית גידול
עגול צורת הגבעול
עץ צורת חיים
אסיה, דרום , המזרח הקרוב מוצא
תבלין/מאכל צמח מיובא

שיזף תרבותי
צילום: © שרה גולד   מטע במושב גמזו
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

מידע נוסף

שיזף תרבותי אשר יש הקוראים לו שיזף סיני, הוא עץ או שיח נשיר שמגיע לגובה 12-5 מ'. מוצאו באסיה אך הוא הועבר כעץ פרי למזרח התיכון, למזרח אירופה ולאפריקה. באי מדגסקר הוא צמח פולש הזרעים שלו מופצים ע"י בעלי-חיים שאוכלים את הפירות.
העלים בצבע ירוק מבריק פשוטים נישאים על פטוטרת באורך 2 ס"מ. הטרפים ביציים מסתיימים בחוד. שפת העלים משוננת וגודלם משתנה בין 1X2 ס"מ ל- 3X7 ס"מ. בעלה 3 עורקים ראשיים. הקוצים בבסיס כל עלה הם עלי לוואי. סידור העלים המסורג ושינוי כוון צמיחת הענף בכל מפרק מקנים לענפים הדקים מראה מזוגזג.
הפרחים ריחניים דו-מיניים בקוטר 5 מ"מ ירקרקים ולא בולטים מסודרים בתפרחות צפופות בחיקי העלים. לפרח 5 עלי גביע, 5 עלי כותרת ו-5 אבקנים. הפירות ענבות מאורכות, קליפתן חלקה קוטרן 7-3 ס"מ. לענבות הצעירות צבע ירוק בהיר וכשהן מבשילות הקליפה מקבלת צבע חום-אדמדם מקומטת. בכל ענבה בדרך-כלל זרע יחיד שקליפתו הקשה מגובששת. הפירות הצעירים טעמם כטעם תפוחים בהבשלה הם רכים ומתוקים. משווים את טעמם לזה של תמרים והעץ נקרא גם "תמר סיני" או "תמר הודי".
שיזף תרבותי בוית כבר לפני אלפי שנה בדרום אסיה ומזרחה. כיום מוכרים מאות זנים שלו. הפירות נאכלים טריים, יבשים או בתוספת לתבשילים שונים. יש שמכינים מהפירות סירופ, יין או חומץ. ברפואה הסינית והקוריאנית משמשים פירות השיזף התרבותי להכנת חומרי הרגעה, כמונעי דלקות, כמשלשלים ועוד.
בשונה ממינים אחרים בסוג שיזף הוא עמיד לקרה ולכן ניתן לגדל אותו גם בהרים גבוהים, אך הוא דורש השקאה או נוכחות של מי-תהום גבוהים. כדי לשמור על איכות הזן ניתן להרבות את העץ מייחורים או בהרכבות ראש. את הכנות ניתן להרבות מזרעים. לפני הזריעה יש לקלף את הקליפה הקשה ולהנביט במצע לח. הנביטה תוך מספר ימים. ניתן להכין כנות גם מנצרי שורש.
כתב עמרם אשל



תמונות נוספות:

הצמח במקורות

 במשנה בכלאים (פ"א מ"ד) אנו מוצאים: "... התפוח והחזרד הפרסקים והשקדין והשיזפין והרימין אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה". הרימין מזוהים עם שני מיני הבר של השיזף הגדלים בארץ (1) ואילו השיזפין הם עצי התרבות.
הריבמ"ץ בכלאים מפרש: "והשיזפין והרימין כלאים. מאי טעמא? וכד את נטל זיתין ורימין נפלן מינהון שיזפין, ומשתכח זיתין ורימין (2). לעז שיזפין זיזיבי, יווני זיזופא, רימין צינפירי". הלעזים של השיזפין מקבילים לשם הלטיני של עץ זה. גם הרמב"ם בפיהמ"ש מזהה באופן דומה: "שזפין, "אלענאב"..... שמות אלו נשמרו גם בערבית בת ימינו.
בתוספתא (פאה, פ"א הלכה ז') אנו מוצאים דעת יחיד לגבי חיוב שיזפין בפאה שיתכן ורומזת על תהליך חדירת הפרי לגידול חקלאי.
המשנה (פאה, פ"א מ"ה) לא מנתה את השיזפין בין מיני עצי הפרי החייבים בפאה ואילו רבי אלעזר בן צדוק סבר שהם חייבים: "רבי לעזר ברבי צדוק אומר השיזפין חייבין בפיאה, אחרים אומרים אף בנות שוח וחלחלחין".
י. פליקס מעלה את הסברה שגידול השיזפין התפשט סמוך לזמנו של רבי אלעזר בן צדוק במאה הראשונה לסה"נ.
פליניוס שחי בתקופה זו מציין את השיזפין כמין שיובא באותה עת מסוריה לאיטליה.

לדעת לעף השם שיזף או דומה לו הגיע לאזורנו מסין יחד עם העץ וגידולו התפשט בסוריה וארץ ישראל ומהן הועבר עם שמו ליוון ורומי. ביוונית הוא נקרא sisiphon וברומית zizyphus. בערבית העץ נקרא "עינב" אולי בגלל פירותיו המשתלשלים כענבים. לעף הוכיח כי בסורית השם הנרדף ל"עונב" הוא "שיזא" כלומר שיזף.
לדעת לעף השם "שיסקא" התגלגל משמו של השיזף. פרי זה שימש את החנוונים למשוך אליהם את התינוקות: "מאי טעמייהו דרבנן? (המתירים לחלק) דאמר ליה: אנא מפליגנא אמגוזי, ואת פליג שיסקי" (בבא מציעא, ס ע"א). גם כאן מפרש רש"י: "שיסקי - פרונ"ש" כלומר שזיפים (3).

קישורים