הלבנה הרפואי הוא עץ נמוך (גובהו עד 6 מ'), עליו מלבינים–לבידים בצדם התחתון. חסר אופי ומסתגל – גם מבחינת בית-גידולו, גם מבחינת מספר עלי הכותרת: גדל בבתי-גידול ובחברות-צומח שונות, ומספר עלי הכותרת אמור להיות 5, אך לעתים קרובות מאוד מספרם 6 (הנחשב מספר בלתי-מקובל בקרב הדו-פסיגיים), ותכופות אפילו 7 או 8.
העלים מסורגים. העלה פשוט, רך, עגול עד ביצי.  העץ נשיר-חורף, בסתיו מצהיבים עליו, באביב הלבלוב ירוק בהיר.
לבנה רפואי פורח מאוחר באביב, מאפריל עד יוני. הגביע ירוק, מאוחה-עלים, בקצהו 5 שיניים, והוא שאיר גם בפרי. הכותרת לבנה צחורה, עם 5–8 עלי כותרת, והם מאוחים בבסיסיהם בלבד. גודל הפרח 20 מ"מ. השחלה עילית, עם עמוד עלי אחד. מספר האבקנים 8–16, כפול ממספר עלי הכותרת, צבעם לבן–צהבהב, והם מאוחים בבסיסיהם. הפרחים תלויים כלפי מטה. מראה הפרח מזכיר פריחת הדרים, והוא אף מפיץ למרחוק ריח נעים המזכיר ריח הדרים, אף שאין ביניהם כל קרבת-מוצא. העץ כולו שופע פריחה, והפרח שופע צוף, לכן הוא ידוע כצמח-דבש חשוב.
הפרי מבשיל בספטמבר–נובמבר. צבעו ירוק עד צהבהב, מגעו לביד, צורתו ככדור בקוטר 15 מ"מ עם חוד ארוך ורך. בפרי גלעין בודד חום מבריק, ובו הזרע, המכיל רעל. סביבו ציפה ירוקה, מרה מאוד בפי האדם, עריבה לחך הצאן. בספרות כתוב שציפת הפרי רעילה, אך נראה שרק הזרע הוא הרעיל, שהרי הציפה נאכלת בתאוה בפי הצאן, שאינו ניזוק מזה כלל, ומפריש את הגרעין הרעיל בשלמותו. גודל הגרעין כגודל גלל-צאן, (אף צבעו דומה), והגרעינים מופרשים כל אחד לחוד כגללים. מספרים כי נהוג היה לטחון את הזרע הרעיל ולערבב בקמח כדי להכין פתיון לדגים: הדגים היו אוכלים את הפתיון ומתים, צפים על המים, ואז היו ה"דייגים" אוספים אותם, מנקים את מעיהם ואוכלים. הכינו ממנו גם רעל לעכברים.
הגלעין קשה, עמיד, יפה בצורתו ובצבעו, ולכן חביב על חורזי-מחרוזות. ערימות של גלעינים מתבלטות לרגלי העץ משנרקבה הציפה.
העץ ניטע בגינות, משמש בגינת הנוי כתורם גוון ירוק בהיר בנוף של עצים ירוקים כהים.
גדל בארץ בכל האזורים מיהודה וצפונה. נותר לעיתים בריכוזים גדולים ביערות שסבלו מכריתה, כגון יער אודם בגולן. יש המסבירים זאת בכך כי הוא מקודש על המוסלמים בגלל מסורת כי מעץ זה הותקן מטהו של משה רבנו (המקודש גם עליהם). לדעת אחרים הוא נותר כי אינו נאכל בפי הצאן (פרט לפירות), ואף לאדם לא נמצא בו כמעט שימוש, אפילו לא להסקה, כי עשנו נחשב רעיל. השתמשו קצת בענפיו לטאטוא זבל בדיר.
גדל היטב בסביבות שונות: בסלעי משקע, בזלת, טוף, קונגלומרט וכורכר; בגיר מגיל איאוקן תיכון בגליל העליון ומגיל איאוקן בגליל התחתון. משתלב בחברות-צומח שונות: יחד עם אלון התבור ואלה אטלנטית וכליל החורש בעמק החולה, בבקעת קדש ובגבעות אלונים–שפרעם; יחד עם אלון מצוי ואלון תולע בקרקע בזלת ביער אודם בגולן; יחד עם ורדניים שונים ואלון חרמוני בחרמון עד רום של 1,600 מ'.
השם השתמר בפי ערביי הארץ, הקוראים לו לִבְּנֶה או הוז או גם אַבְּהָר, אך אין כל ביטחון כי הוא-הוא הלבנה שיעקב אבינו השתמש בו כדי להשפיע על צבע ולדות הצאן (בראשית ל, 37–39). הכינוי "רפואי" מתורגם מהשם המדעי, ומקורו כנראה בטעות: אמנם יש רעל בזרעיו, וכידוע כמעט כל תרופה היא רעל, אך לא כל רעל הוא תרופה. אוריה פלדמן מוסר כי היו פוצעים בימי קדם את הגזע והענפים, ומשתמשים במוהל הנוטף לתעשיית תמרוקים ותרופות. יש אומרים גם קטורת, ומזהים את השרף שלו עם הצורי המקראי, אך אחרים טוענים שבדקו ומצאו שאין השרף שלו מתאים לקטורת. השם רפואי ניתן ללבנה על-ידי החוקר השבדי לינה, שסבר בטעות כי מפיקים ממנו את הצורי.
עם זאת נמסר כי מפיקים ממיני לבנה שרף מוצק בריח וניל ובו חומר הנקרא בנזואין, ושרף נוזלי למחצה בריח יקינתון, המשמשים לייצור חומרי רפואה וקוסמטיקה.
תפוצתו העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון, מאיטליה דרך יוון, טורקיה, סוריה עד לארץ-ישראל.
במשפחת הלבניים (סדרת אברשיים) 6 סוגים, 115 מינים.
ה"לבנה" האירופי, הוא עץ אחר לגמרי, ורק בטעות הצמידו לו אותו שם. זהו עץ לבן-קליפה ששמו המדעי Betula ושמו באנגלית Birch, ובעברית שמו הנכון שַׁדָּר מלבין.
כתב מייק לבנה