משפחת הקרנניים בסדרת הקרננאים (Ceratophyllales, שבה משפחת הקרנניים היא משפחה יחידה), כוללת סוג יחיד - קרנן ובו 4 מינים. הווה אומר, קיימים בעולם 4 מיני צמחים שקרבתם האבולוציונית לצמחים אחרים רחוקה דיה, כדי לכלול אותם במשפחה נפרדת ואת המשפחה בסדרה נפרדת. אנליזות מולקולאריות שנעשו בשנים האחרונות תומכות בייחודם הגנטי של הקרנניים. אכן, הקרנניים התפתחו לפני כ-100 מיליון שנה ונמצאו מאובני פירות של מיני קרנן, המתוארכים לתקופת האפטיאן והאלביאן (Aptian, Elbian) - התקופות המסיימות את הקרטיקון התחתון (לפני 100-125 מיליון שנה). הממצאים הפליאובוטניים תומכים בהשערה שהקרנניים הם משפחה עתיקה מאוד של צמחי-מים, שהיו מגווני מינים בעבר ואשר התפצלו מקו ההתפתחות של שאר צמחי הפרחים בני ימינו, בזמן קדום. רבים רואים בהם את המינים הקדומים ביותר מבין מיני צמחי הפרחים (מכוסי הזרע, angiosperms) ששרדו, או התפתחו, עד ימינו. הקרנניים נפוצים במקווי מים מתוקים באזורים הטרופיים והממוזגים ברחבי העולם.
שם הסוג המדעי, Ceratophyllum (ומכאן שם המשפחה, Ceratophyllaceae) מיוונית: Kerato - "קרן", Phylum - "עלה", לאמור: "עלה דמוי-קרן", מאזכר את מבנה העלים המחולקים באופן דו-קרני ושכל אונה בהם מסתיימת בזוג קרניים זעירות. השם העברי קרנן ניתן לסוג ע"י צוות הבוטנאים, ממייסדי ענף הבוטניקה בישראל, אלכסנדר איג, מיכאל זהרי ונעמי פינברון והופיע במגדיר הצמחים העברי הראשון שחיברו, אשר ראה אור בשנת 1931 (תרצ"א). הם מעידים כיצד עיברתו שמות צמחים רבים: " תרגמנו את השם המדעי במקרים רבים, כשהשם הביע קו אופייני או סימן מורפולוגי, או תכונה ביולוגית של הצמח... לשם הקיצור ולמען הימנע משמות כפולים לסוגים, לא תרגמנו לפעמים את השם המדעי במלואו, אלא לקחנו ממנו את העיקר ואת האופייני, או את ה'סימן לדבר'. כך כינינו בשם קרנן את ה-Ceratophyllum...".
הקרנניים הם עשבים טבולי-מים מתוקים, לעתים צפים במים, רב-שנתיים, חסרי שורשים. הצמחים הצעירים ירוקים רעננים והם מתכהים ונעשים חומים עם ההתבגרות. באברי הצמח ניכרים תאי אויר, המסייעים לצמחים לצוף. הגבעולים מסועפים, עדינים, קירחים. העלים יושבים, ערוכים בדורים, חסרי עלי-לוואי. טרפי העלים גזורים באופן דו-קרני, 4-1 פעמים, לאונות צרות ועדינות, לעתים נימיות, שוליהן משוננים בעדינות. בקצה האונות זוג קרניים זעירות, לעתים בלוטה קטנה ביניהן. העלים הראשונים של הנצרון המתפתח מן הזרע, פשוטים או מזלגיים. הפרחים יחידים בחיקי עלים, קטנים, נכונים, יושבים, טבולים במים, בבסיסם מעטפת של 15-8 חפיות סרגליות (יש הרואים בהם עלי-עטיף), לבנבנות או ירקרקות. הפרחים חד-מיניים והצמחים חד-ביתיים - פרחים אבקניים ופרחים עלייניים ערוכים על אותו פרט. העטיף (למעט החפיות) חסר בדרך כלל. הקרנניים הינם מואבקי-מים. בפרחים הזכריים 50-3 אבקנים, כמעט יושבים והזירים אינם ניכרים, המאבקים בני שתי לשכות, מפזרות אבקה מבעד לסדקי אורך כלפי חוץ הפרח, הרקמה המחברת בין שתי לשכות המאבק (connective) עבה, לעתים צבעונית, לעתים שיכים קטנים בראש המאבקים. בפרחים העלייניים השחלה עילית, עשויה עלה שחלה אחד, היוצר מגורה אחת ובה ביצית יחידה. עמוד-העלי מוארך ועדין, נותר יציב עם ההבשלה ובראשו צלקת ששוליה כפופים כלפי מטה. הפרי אגוזית חד-זרעית, בראשה ניכר עמוד העלי, לעתים מגובששת, לעתים קוצנית בבסיסה. הזרע חסר פריספרם ואנדוספרם, העובר מפותח ולו 2 פסיגים בשרניים. מיני הקרנן מתרבים לא רק בעזרת זרעים, אלא גם וגטטיבית: על פני הצמח מתפתחים "ניצני-חורף" (turions) - גידולים עשירים בחומרי תשמורת (סוכרים ועמילן), הנוצרים ממודיפיקציה של גבעולי הצמח, כתגובה לתנאי אקלים לא מיטביים עבור הצמח, כגון התקצרות היום וירידה חדה בטמפרטורות בעונת החורף. "ניצנים" אלה עמידים לכפור ומאפשרים לצמח לשקוע לקרקעית גוף המים, כאשר השכבה העליונה קופאת ומי הקרקעית חמימים יותר וכך לשרוד את התנאים הקיצוניים בתקופת החורף. עם בוא האביב מתפתחים מניצני-החורף צמחים חדשים.
הקרנניים צפים בצפיפות סמוך לפני המים ובכך חשיבותם האקולוגית רבה, בהעניקם מסתור לבעלי-החיים שבמים, דגים, רכיכות ודו-חיים. מינים אחדים נפוצים כצמחי נוי באקווריומים.
בישראל מיוצגים הקרנניים על-ידי שני מינים. קרנן טבול הוא צמח אדום, הנמצא בסכנת הכחדה, אך גם המין השני - קרנן טבוע נדיר למדי ועקב רגישות בתי הגידול שלו להתייבשות וזיהום עלול להמצא אף הוא בסכנת היעלמות מישראל.
כתב: דרור מלמד
מקורות: