סיפן התבואה הוא גיאופיט יפה-פריחה. הוא אוגר מזון מתחת לפני הקרקע בפקעת חד-שנתית. קוטר הפקעת 2 ס"מ, עומקה בקרקע 20 ס"מ ויותר. קליפות הפקעת רשתיות. מן הפקעת עולה גבעול זקוף, גבוה (50 ס"מ), לא מסתעף, נושא עלים מעטים נגדיים, מחודדים, שטוחים, עורקיהם בולטים. העלים דמויי חרב (סיף), מכאן שמו העברי, וזו משמעות השם גם בלועזית – גלדיאטור הוא הלוחם בחרב. בקיץ (כבר ביוני) מתים כל חלקיו של הצמח שמעל לפני הקרקע, ובחורף הבא (בינואר) מתחדשים הצמחים מתוך ניצן קודקודי היושב בראש הפקעת ומניצני-חיק היושבים על גבי הפקעת בבסיס העלים המשניים. הפקעת מזינה את הנצר החדש הצומח, ומתרוקנת. מעליה נוצרת ומתמלאת פקעת חדשה, הנמשכת מטה לעומק המתאים על-ידי שורשים מתכווצים, כך שמיקומה בעומק הקרקע נשמר משנה לשנה.
סיפן התבואה פורח תקופה קצרה, בעיצומו של האביב, במרס ובאפריל. מבין העלים מתרומם גבעול תפרחת יחיד ובלתי מסתעף, הנושא 12-3 פרחים שצבעם ורוד-סגלגל ובסיסם בהיר יותר. בעלי העטיף התחתונים מצשכת לאורכם רצועה לבנה כלשון. כל הפרחים ערוכים בצידו האחד של גבעול הפריחה. כל פרח מלווה במתחל. הפרח גדול, קוטרו 3 ס"מ ואורכו עד 5 ס"מ..הפרח אינו סימטרי, הוא דמוי שופר אלגנטי, ששפתו העליונה ארוכה יותר, דבר המשווה לפרח דמיון לפרחים דו-שפתניים. ששת עלי הכותרת מפורדים. מספר האבקנים 3, כבכל בני משפחת האיריסיים, והם קבועים בצינור הכותרת. עמוד העלי מתפצל ל-3 זרועות, המתרחבות בקצה. השלב הזכרי קודם לנקבי. הפרח מפריש צוף הנאגר בצינור הכותרת, והוא מואבק בידי דבורים שוחרות צוף. הפרי הלקט גדול הנפתח על ידי 3 קשוות, ובו זרעים רבים.
סיפן התבואה נפוץ בשדות, בבתות ים תיכוניות ובחבל הספר. הוא משגשג בשדות תבואה הנחרשים חריש מסורתי שטחי, מפיץ סביבו בצלצולים המתאזנים בעומק המתאים באמצעות שורשים מתכווצים. אפשר למצאו בארץ בכל אזורי ההרים של צפון הארץ ומרכזה, וכן במרכז מישור החוף ובבקעת הירדן.
הסוג עתיר מינים: 160 (ויש אומרים: 300) מינים, מהם 2 גדלים בר בארץ, וכן מגדלים בה 5 מינים תרבותיים. מגדלים סיפן בתרבות בעיקר כצמח-קטיף. מרכז התפוצה של הסוג משתרע בדרום-אפריקה, אך הוא נפוץ גם באפריקה הטרופית, באזור הים התיכון, במערב אסיה, במערב אירופה ובמרכזה. נמנה עם שבט הסיפניים במשפחת האיריסיים, שיש המציעים להעלותו לדרגת משפחה בפני עצמה.
הסיפן היה פרח-היצוא הראשון של ישראל כבר במחצית הראשונה של המאה העשרים, עוד לפני מלחמת העולם השנייה.

כתב מייק לבנה