ארכובית צמירה

הדפסה
  Persicaria lanigera שם מדעי
  Pink Knotweed Common name
ארכוביתיים
Polygonaceae
משפחה
מאוחה מס' עלי כותרת
פשוט צורת העלה
תמים שפת העלה
נחלים וביצות בית גידול
עגול צורת הגבעול
עשבוני רב-שנתי צורת חיים
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה
בסכנת הכחדה

ארכובית צמירה
צילום: © ערגה אלוני   שרון
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

מידע נוסף

ארכובית צמירה היא עשב רב-שנתי גבוה (עד מטר וחצי), מסועף וסבוך, של שולי מים מתוקים. העלים מלבינים–צמירים מפנים ומאחור, והם גדולים, רכים, מקומטים או גלוניים מעט. רוחבם 3 ס"מ, אורכם 10–30 ס"מ. בבסיסם שופרית שקופה או ירוקה, בשפתה מזדקרות שיניים קצרות מסולסלות. הגבעולים משתרשים בנקל ממפרקיהם, ויוצרי עומדים צפופים ברבייה וגטטיבית. בחורף צמיחתם דלה, וחלק מענפיהם מתייבשים. בקיץ הם מתעוררים לצמיחה נמרצת ולפריחה. 
התפרחות ארוכות, צפופות ורבות-פרחים, נישאות בראשי ענפים. הפרח קטן (3 מ"מ), דו-מיני, עם עטיף פשוט בן 4–5 עלים, 8 אבקנים. צבעו ורוד, והוא סגור לרוב, וגם בהיפתחו הוא אינו נפרש, אלא נותר צינורי או פעמוני צר.
ארכובית צמירה גדלה בביצות ובגדות נחלים. בתי גידול אלה סבלו במאה השנים האחרונות מהפרעות בידי אדם, וכיום נותרו רק אוכלוסיות מעטות בעיקר בגולן ובעמקים בצפון הארץ, ואף אלה נתונות בסכנת פיתוח, והמין נחשב כעומד בסכנת הכחדה בארץ. תפוצתו העולמית טרופית בעיקרה, הן באפריקה והן במזרח אסיה. ישראל היא הקצה הצפוני של תחום תפוצתו.
השורש משמש ברפואה עממית. 

השם ארכובית, ובלועזית "רב-ברך", מציין את המפרקים (ברכיים) הבולטים בגבעול: בכל מפרק צומחים עלי-לוואי קרומיים, המאוחים לנדן קרומי בדמות שופר, והם מקיפים את המפרק ומדגישים אותו. מינים אחדים שימשו ברפואה העממית לצרכים שונים, בעיקר נגד פגעים בדרכי העיכול – מהשיניים ועד למעיים. מבחינים בסוג בין 2 קבוצות של מינים: קבוצה של בתי-גידול לחים וקבוצה של בתי-גידול יבשים. ארכובית צמירה שייכת לקבוצת המינים הגדלים בבתי גידול לחים. קבוצה זו נחשבת לסקציה נפרדת בשם Persicaria, ויש חוקרים המציעים אף להפריד אותה לסוג עצמאי בשם זה.
כתב מייק לבנה

הסוג ארכובית (המתחלק כיום לשני סוגים, ראה להלן) כ-250 מינים מוסכמים ומינים רבים מסופקים. בישראל נאספו 18 מינים, המחולקים לשתי קבוצות עיקריות: 5 מינים שבהם הפרחים ערוכים בתפרחת דמוית שיבולת צפופה והם רב-שנתיים (מינים אלה נמנים כיום עם הסוג Persicaria, אך שם הסוג העברי נשמר והוא עודנו "ארכובית") ו-13 מינים שבהם הפרחים בודדים או בקבוצות בחיקי עלים, בהם מינים חד-שנתיים ורב-שנתיים (אלו הם בני הסוג Polygonum).
כתב: דרור מלמד



תמונות נוספות:

הצמח במקורות

צורת עלי הלוואי, הדומה לשופר, הזכירה לאבותינו את האבוב שבו ניגנו בבית-המקדש: "אבוב היה בבית המקדש. חלק היה, דק היה של קנה היה" (ערכין י').
במשנה הוא מופיע גם "כאבוב רועה": "אין אוכלין איזוב-יון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים. אבל אוכל הוא את יועזר ושותה אבוב-רועה" (שבת י"ד, ג'). הגמרא גם מפרשת " חוטרא דרעיא" (חוטר הרועה) כך : "ענף שגדל יחידי שאין לו ענפים אילך ואילך" (הכוונה לעלים).
אוריה פלדמן וברוך צ'יזיק מזהים את אבוב הרועים עם הארכובית השבטבטית. לברוך צ'יזיק יש גרסה משלו למונח אבוב: "פקעי הגבעול גדלים ומבקיעים להם דרך בתוך הנדן הקרומי, נשארת אחרונה קיימת בצורת צינור מנוקב, ומכאן כנראה השם העברי 'אבוב של קלאין' (כלים פרק ב', ג')". אבוב של קלאין הוא כלי מלא נקבים לקליית שיבולים, גרעינים וכד'.
בפי הערבים הוא מכונה בשם "עצת אל ראעי", שפירושו מקל הרועים,מה שמראה על זיקה לשמו הקדום.
בפי הרמב"ם הוא נקרא מטה הרועה.

פולקלור ורפואה עממית
כבר בימי אבותינו, ובהמשך, בימי הביניים, היה בשימוש לצורכי ריפוי:
הגמרא מפרשת "ושותה אבוב-רועה - אבוב שהרועה נותן עליו מים ושותהו. והוא טוב למי שנזוק על ששתה מים מגולים והוא סגולה לבני מעיים" (שבת י"ד, ג').
הרמב"ם מונה אותו "בין הסמים הקרים והרטובים בשלישית; ויש בו הרתעה למורסות החמות ומפסיק הדם"
לפי דיאוסקורידס , הרופא היווני שחי מהמאה הראשונה לפסה"נ, היו משתמשים לפנים במיץ הגבעולים והעלים לרפואה נגד עצירת שתן ומחלות אחרות.
כיום ישנן תרופות רבות המיוצרות מארכובית זו ואחרות המשמשות לריכוך העור.
במישרה של הצמח השתמשו גם נגד הכשת נחשים ארסיים. הרמב"ם מונה אותו "בין הסמים הקרים והרטובים בשלישית; ויש בו הרתעה למורסות החמות ומפסיק הדם" (מרגיע את חומרת הדלקות). בימי הביניים שימשה אבקה שנעשתה משורשי הצמח כתרופה נגד אבעבועות שחורות, לריפוי סכרת, לכיווץ רקמות, לעצירת שטפי דם ולגרימת הפלות מלאכותיות.

מעניין שגם הפלחים משתמשים במשרה הצמח נגד אבנים בכליות. יהודי תימן מכנים את הארכובית בשם ע'תרוב. העלים הכתושים ניתנים לאכילה נגד הרעלה, שגרמה שתיית מי באר, שהסתבר כי גם נחש שתה מהם והרעילם. כמו כן עלים כתושים משמשים לריפוי פנימי נגד כאבי בטן. לריפוי חיצוני משתמשים בעלים כתושים לריפוי פצעים וגרב.

ברפואה המודרנית גילו, שהחומרים הפעילים בצמח משמשים כסם מכווץ. לעצירת דימומים מרתיחים 0.6 גרם אבקת שורשים בתוך חצי ליטר מים ומניחים על הפצע. תה או מרתח מעלי הארכובית משמשים כחומר יעיל לגרגור נגד פצעים בפה, ונגד דלקת גרון ושקדים. העלים הטריים נלעסים לחיזוק הלסתות ולייצוב שיניים נעות.
 מתוך ילקוט הצמחים לנסים קריספיל