משפחת העופריתיים   Plumbaginaceae

משפחת העופריתיים, בסדרת הציפורנאים (Caryophyllales, שבה גם פרנקניים, אשליים, ארכוביתיים, ציפורניים, ירבוזיים, לילניים, חיעדיים, רגלתיים, אפרוריתיים, צבריים ועוד 27 משפחות ללא נציגים בבר בישראל), כוללת 25 סוגים וכמעט 520 מינים.
המשפחה קרויה על שם הסוג עופרית, תרגום נאה לשם המדעי Plumbago (ומכאן שם המשפחה המדעי, Plumbaginaceae), שהופיע לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, משנת תרצ"א (1931), ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת איג, זהרי ופינברון, בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים. שם הסוג עתיק יומין ומקורו בלטינית: plumbum  -"עופרת", יתכן שהפיקו ממוהל הצמח חומרי איפור בצבע העופרת, יתכן שהאמינו כי ניתן להפיק מאברי הצמח שיקוי כנגד הרעלת עופרת ויש הסוברים כי השם מתאר את צבע פרחי הסוג.
העופריתיים התפתחו לפני כ-40 מליון שנה והם קרובים אבולוציונית לארכוביתיים, תפוצתם קוסמופוליטית, אך הם מרוכזים בעיקר באגן הים התיכון ובמרכז אסיה.
העופריתיים הינם עשבים רב-שנתיים, שיחים, לעתים מטפסים, מעט מאוד מינים הם עשבים חד-שנתיים. השורש שיפודי, או שלצמחים קנה-שורש. הגבעול מעורק, לעתים-קרובות מעוצה בבסיסו. במינים רבים באברי הצמח מצויות בלוטות המפרישות עודפי מים, מלחים או מוהל צמיג. אברי הצמח לעתים עטויי כסות קשקשית, או אבקה לבנה דמויית-קמח. העלים פשוטים, מסורגים, ערוכים כסליל לאורך הגבעול, לעתים-קרובות קיימים עלי-בסיס, הערוכים כשושנת. טרפי העלים קרומיים, או גלדניים, שוליהם תמימים, או שסועים לאונות, נישאים על פטוטרות, לעתים יושבים, או לופתים את הגבעול. ברקמת אפידרמיס העלה שקועות בלוטות הפרשה. עלי-לוואי חסרים. התפרחות מכבדים בקצות הגבעולים, לעתים דמויי-שיבולת (עדעדית), בבסיסן חפים ובבסיס הפרחים חפיות. הפרחים נכונים, דו-מיניים, יושבים, או נישאים על עוקצים קצרצרים. הם מואבקי רוח, או מואבקי-חרקים ולעתים קיימת בהם תופעה של הטרוסטיליה - בפרחי חלק מהפרטים באוכלוסייה האבקנים ארוכים ועמוד העלי קצר ובפרחי פרטים אחרים עמוד העלי ארוך והאבקנים קצרים. בפרט נתון, לכל הפרחים מבנה אברי מין דומה. זהו מנגנון המבטיח שרק אבקה מפרט אחר תפרה את הצמח ולא תתקיים האבקה עצמית. אבקה מאבקנים ארוכים תוכל לנבוט רק על צלקת של עלי ארוך, ואבקה מאבקנים קצרים יכולה לנבוט רק על צלקת של עלי קצר. באופן זה ההפרייה תצליח רק אם אבקה תועבר מפרח של פרט אחד לפרח של פרט אחר מאותו מין. העטיף כפול, עשוי 5 עלי גביע מאוחים לצינור בן 10-5 אונות, לעתים עטוי שערות בלוטיות מחודדות (בסוג עופרית), לעתים קרומי, או צבעוני (עדעד, חדעד), בלתי נשיר ו-5 עלי כותרת, חופשיים, או מאוחים לצינור, לעתים-קרובות יציבים ואינם נושרים עם ההבשלה. בפרח 5 אבקנים, זיריהם חופשיים (עופרית), או מאוחים לבסיס הכותרת (עדעד), ערוכים אל מול עלי הכותרת, המאבקים בני 2 לשכות, פיזור האבקה נעשה דרך סדקי אורך שעל פני הלשכה. השחלה עילית, עשויה 5 עלי-שחלה מאוחים, היוצרים מגורה אחת שבה ביצית אחת, ממנה עולים 5 עמודי-עלי, נושאים צלקות נימיות, או שקיים עמוד-עלי יחיד, הנושא צלקת מחולקת ל-5 אונות. הפרי שקיק העטוי בעטיף, או הלקט שלו 5 קשוות, מקור בראשו והוא נפתח בראשו, או באופן בלתי סדיר, פירות צעירים לעתים עטויים שערות בלוטיות. הזרעים קטנים, לעתים מכונפים, העובר זקוף, מכיל אנדוספרם עמילני מועט, או חסר אנדוספרם.
עופריתיים רבים נפוצים בבתי גידול בהם הקרקעות מלוחות, או עתירות מתכת. בלוטות הפרשת מלח מסייעות לצמחים להתקיים בבתי-גידול מלוחים כגון חוף-הים או אזורי מדבר. מיני עופריתיים שונים נפוצים כצמחי נוי בגינות (עופרית, עדעד, ארמריה, בת-עופרית-Ceratostigma). למינים מסויימים תכונות רפואיות. מן הסוג עופרית מופק רעלן שצבעו צהוב ולו תכונות רפואיות שונות, הנקרא פלומבגין (Plumbagin).
בישראל מיוצגת משפחת העופריתיים ע"י 4 סוגים ו-10 מינים, אחד מהם, עדעד הגליל, שהינו אנדמי לישראל, הוא צמח אדום, הנמצא בסכנת הכחדה.

כתב: דרור מלמד

מקורות:

  1. Bokhari, M.H. Flora of Pakistan, V. 139, Online
  2. Every, J.L.R. (2009). Neotropical Plumbaginaceae. In: Milliken, W., Klitgוrd, B. & Baracat, A. (2009 onwards), Neotropikey - Interactive key and information resources for flowering plants of the Neotropics. Kew Royal Botanic Garden Website.
  3. Feinbrun-Dothan, N. (1978). Flora Palestina, Part Three, p. 7
  4. Morin, N.R. Flora of North America, Vol. 5 (no. 45), Online
  5. Pen, T.H. &. Kamelin, R.V. Flora of China, Online Vol. 15, p. 190
  6. Stevens, P. F. (2001 onwards). Angiosperm Phylogeny Website. Version 12, July 2012
  7. Watson, L., & Dallwitz, M.J. (2015). The families of flowering plants: Plumbaginaceae Juss. Online Version
  8. פינברון-דותן, נ. ודנין, א. המגדיר לצמחי-בר בארץ-ישראל. (1998). כנה. ירושלים.
  9. שמידע, א., פולק,ג ופרגמן-ספיר, א. 2011. הספר האדום - צמחים בסכנת הכחדה בישראל. הוצאת רשות הטבע והגנים




אין תוכן.