שעורת התבור

הדפסה
  Hordeum spontaneum שם מדעי
  Spntaneous Barley Common name
שְׂעִיר שם ערבי
  شعير سبونتانم أللّغة آلعربيّة
דגניים
Poaceae
משפחה
סרגלי צורת העלה
תמים שפת העלה
חברות שיחים (בתה וגריגה) בית גידול
עגול צורת הגבעול
חד-שנתי צורת חיים
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה

שעורת  התבור
צילום: © שרה גולד   שפלה, 4-2008
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

מידע נוסף

שעורת התבור היא מהדגניים היוצרים שדות שיבולים המתנועעים ברוח באביב בשטחי בתה ויער פתוח ברוב חלקי הארץ. היא דגן חד-שנתי שמופיע באוכלוסות צפופות על שטחים נרחבים. היא נפוצה בחבל הימתיכוני, אך חודרת גם למדבר בו היא מופיעה בערוצי נחלים רחבים שמקבלים מי שטפונות.
שעורת התבור נובטת בסתיו, לאחר הגשמים ומתפתחת בחורף. בבסיס הטרף של כל עלה לשונית קצרה ושקופה ושתי אוזניות שקופות החובקות את הגבעול. לקראת האביב מתנשאות השיבולים על קנה בגובה כ 1 מ'. השיבולים ארוכות של כמה עשרות שיבוליות המסודרות משני צידי ציר השיבולת. בכל שיבולית שלושה פרחים, אך רק המרכזי בהם פורה. הוא נושא מלען ארוך ששפתו משוננת בשיניים קטנות. השיבוליות העליונות בשיבולת אינן פוריות. לאחר מילוי הגרגרים והבשלתם מתפרק ציר השיבולת והשיבוליות מתפזרות בקרבת צמח האם. לעתים הן מוסעות ברוח עד שהן נתקעות בסדק קרקע. הקצה החד של השיבולית והמלען הארוך והמשונן מסייעים להעמקת השיבוליות בקרקע. מיד לאח ההבשלה הזרעים רדומים ועליהם לעבור תקופה בטמפרטורה גבוהה על-מנת שיוכלו לנבוט.
ההנחה היא ששעורת התבור היא המקור לשעורה התרבותית אשר בויתה באזורנו בראשית החקלאות הקדומה. ההבדל החשוב בין שעורת הבר לשעורה בתרבותית הוא בכך שציר השיבולת בשעורה התרבותית איננו מתפרק והאיכר יכול לאסוף את היבול לאחר הבשלתו.
השעורה שימשה בעבר לקמח מאיכות פחותה מזה של החיטה ונקרא "לחם עניים". השימושים העיקריים של גידול השעורה כיום הם תעשיית הבירה מצד אחד וכמזון לבעלי-חיים מהצד השני.


תמונות נוספות:

הצמח במקורות

השעורה (לאו דוקא זו)  נמנית על שבעת המינים שנתברכה בהם ארצנו: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבעו" (דברים ח', ח'). סימן שהייתה גידול חשוב בתקופה הקדומה. היא נמנית גם בין חמשת מיני דגן ששימשו לאפייה: "חמישה דברים חייבין בחלה, החטים והשעורים והכוסמין ושבלת שועל ושיפון" (חלה א', א').