פקאן הוא עץ פרי שיובא לישראל, בשנות החמישים של המאה ה-20 מארה"ב, לנטיעה במטעים מסחריים לגידול אגוזי פקאן. מוצאו בעמק המיסיסיפי התחתון, במרכז ארה"ב ובמכסיקו. שמו המדעי נקבע לפי מדינת אילינוי שבמערב התיכון. לאחר שנים של גידול מוצלח, הובאה לארץ, בטעות כנראה עם שתיל לא מבוקר, כנימת הפקן הצהובה (Monelliopsis pecanis) אשר פגעה קשות במטעים וכמעט חיסלה כליל את הענף החקלאי המצליח הזה.
הפקאן הוא עץ נשיר חורף גבוה שמגיע ל-40 מ'. לפי הערכות בארץ מוצאו הוא יכול להגיע לגיל 300 שנה. צמרת העץ זקופה ורחבה ולכן הוא ניטע גם כעץ נוי המטיל צל. העלים מנוצים נושאים 4 – 8 זוגות עלעלים מאורכים ששפתם משוננת. בקצה ציר העלה עלעל מסיים יחיד.
לעץ פרחים חד מיניים, פרחי זכר בעגילים רפים, באורך 8 – 15 ס"מ, המיטלטלים ברוח ומפזרים את האבקה. פרחי הנקבה מרוכזים באשכולות של 3 – 6 פרחים על עוקצים קצרים. הפריחה היא בתקופה קצרה באביב. בזנים המסחריים לא תמיד פיזור האבקה חל במועד בו מתפתחים גם פרחי הנקבה, לכן יש יתרון בנטיעה של עצי זן מפרה עם מועד פיזור אבקה מתאים.
לפירות היבשים קצה מחודד. אורכם 2.5 – 6 ס"מ ורוחבם 1.5 – 3 ס"מ. בהבשלה הם מתייבשים וקליפתם, שמקורה בעטיף הפרח, מקבלת צבע חום ולעתים עם קישוט של עורקים בצבע שחור. הפרי שאיננו נקטף נפתח בארבע קשוות, בתוכו זרע יחיד. לאגוזי הפקאן ערך תזונתי רב. תכולת הקלוריות שלהם גבוהה והם מכילים פחמימות, שומנים, חלבונים, וויטמינים ומינרלים. יש גם מחקרים המראים שלפירות הפקאן יש גם ערך רפואי. בעונת הסתיו מבשילים הפירות והם נאכלים לאחר ייבוש ומשמשים להכנת עוגות.
הילידים של צפון אמריקה היו מלקטים את פירות הפקאנים וניזונים מהם. היה יתרון גדול לכך שהפירות היבשים נשמרים לתקופה ארוכה ולא היו נרקבים. הספרדים שחקרו את מכסיקו ודרום ארה"ב גילו את הפקאן במאה ה-16 והעבירו אותו כגידול חקלאי לאירופה, אסיה ואפריקה. מאורח יותר הוא הועבר גם לאוסטרליה. לעצת הפקאן יש גם שימושים בנגרות רהיטים.
אבקת פרחי הפקאן, שמתפזרת ברוח בכמויות גדולות בעונת פריחה, גורמת לתופעות אלרגיה קשות אצל אלה הרגישים לה. הנטיעה הנרחבת של עצי הפקאן בגינות ציבוריות, בעיקר בקיבוצים, גרמה לכן לסבל רב לחלק מהתושבים שנאלצים לעזוב את המקום לכמה שבועות באותם עונה.
את הפירות של עצי הפקאן הגבוהים היו קוטפים במטעים בעזרת מכשיר המנער את העץ כולו. אל הפירות בראשיהם של עצי הפקאן שבגינות לא מגיעים הקוטפים והעורבים נהנים מהם. הם למדו לקטוף את הפרי ולהשליך אותו מהגובה אל משטח קשה, כביש, מדרכה, או גג מרוצף עד שקליפתו נשברת והם יכולים לאכול את תוכו המזין. לעתים הם לא מצליחים לשבור את הפרי ואם הוא נשאר שלם ומגיע למקום של אדמה מושקית הוא יכול לנבוט לעץ שלא קל לעקור אותו, אם לא עושים זאת בעודו נבט צעיר מאוד.

נכתב ע"י עמרם אשל