ירבוז יווני הוא צמח חד-שנתי, חד-ביתי, כלומר: נושא פרחים זכריים (אבקניים) ופרחים נקביים (עליניים) באותו פרט. הצמח קירח, שרוע או נטוי, בדרך כלל מסועף וענֵף, גובהו 75-10 ס"מ. הגבעולים מאדימים ולאורכם חריצים מזוותים. העלים מסורגים. הם בעלי פטוטרות, ביצניים, מחוספסים, מבריקים, מעט גליים, עורק האמצע שקוע מעט ומקנה לעלים צורה מרזבית מתונה.
מוכרים 3 תתי-מין של ירבוז יווני (תת-מין graecizans, תת-מין sylvestris ותת-מין thellungianus, שני הראשונים נאספו בישראל ומוזכרים בפלורה פלשתינה. תתי-המין נבדלים בעיקר בצורת העלים, המשתנית מעלים צרים-איזמלניים בתת- המין graecizans, לעלים רחבים ביצניים-מעויינים בתת-המין sylvestris ולעלים דמויי-מרית ועלי כותרת מוארכים בתת-המין thellungianus).
התפרחות הן צברים של פרחים יושבים, ערוכים בחיק עלים, מכוסים בחלקם בעלים. החפיות קצרות מעלי הכותרת ומהפרי, קרומיות, מוארכות-איזמלניות, הן רכות ואינן דוקרניות וצבען ירקרק-לבן. הפרחים מואבקי רוח, בני 3 עלי כותרת ירקרקים-לבנים, המאדימים עם ההבשלה. לפרחים הזכריים 3 אבקנים.
הפרחים הנקביים מעורבים עם הפרחים הזכריים בצברי התפרחת, הם חסרי עמוד עלי ולהם 3 צלקות. הפרי ביצני, מקומט, בראשו מקור מפולש ל-3-2 חודים קצרים, הוא ירוק ומאדים עם ההבשלה. הזרעים עדשתיים, חומים-שחורים, מבריקים.
ירבוז יווני הוא צמח גר בישראל ונאסף לראשונה בראשית המאה שעברה. דנין ופיינברון מציינים ב"המגדיר לצמחי-בר בארץ ישראל" (1998) כי קיימות במישור-החוף אוכלוסיות של בני-כלאיים בין ירבוז יווני וירבוז שרוע, שלהם 5 עלי עטיף, כבירבוז שרוע ופירות אדומים כבירבוז יווני.
ירבוז יווני פורח כמעט כל השנה. הוא נפוץ בבתי שלחין ובבתי גידול מופרעים בכל גלילות הארץ, למעט הערבה. מוצאו של ירבוז יווני הוא ככל הנראה באפריקה וכיום תפוצתו העולמית משתרעת על פני כל היבשות.
ירבוז יווני תואר לראשונה ע"י לינאוס (Linnaeus) בשנת 1753. ניתן לראות את
גליון העשבייה של צמח האבטיפוס שאסף, בפרוייקט של המוזיאון הבריטי לטבע, המשחזר וחוקר את עבודותיו (ראו קישור משמאל). שם הסוג המדעי, Amaranthus, מיוונית עתיקה: "אינו קמל", משום שרבים ממיני הסוג הינם בעלי פרחי "אלמוות" העמידים לאורך זמן. בשל צבע הפרחים והפירות של חלק ממיני הירבוז, משמשת המילה amaranth בלעז לתיאור צבע אדמדם-ורוד. שם המין המדעי, graecizans, מלטינית: "מחקה את היוונים", ככל הנראה במשמעות: "מתפשט", "הולך ונעשה נפוץ" ומכאן נגזר שם המין העברי. עלי ירבוז יווני משמשים כירק מאכל (מבושל) באפריקה. גם במשנה (מסכת שביעית, פרק ט', משנה א') מוזכרים הירבוזים כצמחי-בר נאכלים, שאין צורך להביא מהם מעשרות. מקור השם העברי ירבוז הוא, ככל הנראה, בשפה הפרסית העתיקה - 'יארבוז'. לפנים נקרא הסוג "חמם", שם ירק המופיע במשנה (מסכת עוקצין, פרק ג', משנה ה') שיש שזיהו אותו, על פי הדמיון הפונטי ל-Amomum, סוג הצמחים שממנו מכינים את התבלין "הל" לקפה ואחרים זיהו אותו עם הסוג Amaranthus. השמות "חמם" לסוג ו"חממיים" למשפחה אומצו בתחילה והם מופיעים במגדיר הצמחי העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל" מאת איג, זהרי ופינברון שיצא בשנת תרצ"א (1931), שבו נזכר שם המין "חָמָם יְוָנִי" לראשונה. השם ירבוז הוחל על הסוג ב"מילון לצמחי ארץ-ישראל (שמות המשפחות והסוגים) עברית-לטינית" שיצא לאור בהוצאת ועד הלשון העברית בסיוע מוסד ביאליק שעל-יד הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, ירושלים תש"ו (1946) וכך הוא כבר מופיע במגדיר לצמחי ארץ ישראל של איג וחבריו במהדורתו משנת תשי"ג (1953), בציון שינוי השם (כאשר שם המין, "יְוָנִי", לא השתנה).
באנגלית מכונה ירבוז יווני "Mediterranean amaranth" - "ירבוז ימתיכוני" ויש המכנים אותו "Tumblweed" - "צמח גלגל", אולם לאמיתו של דבר, ירבוז יווני, שלא כמו קרובו - ירבוז לבן, הדומה לו בסימנים רבים - אינו ניתק לאחר ההבשלה ואינו מתגלגל ברוח. הוא מכונה גם "pigweed" - "עשב החזיר", משום שהוא משמש כמספוא לחיות בית.
בסוג ירבוז כ-100 מינים, בישראל נאספו 12 מינים - כולם צמחים גרים בישראל.

כתב: דרור מלמד

לא עודכן