דרקונית היא אחד הצמחים בעלי המראה המעניין ביותר מבין צמחי הנוי בארץ. הגזע המצולק שמתפצל לענפים בצורה דיכוטומית ויוצר נוף פטרייתי, והעלים הצרים הנישאים בקצות הענפים הצעירים, משווים לה מראה ציורי ומיוחד. למעשה הדרקונית אינה עץ כלל וכלל אלא עשב גבוה דמוי עץ, שכן למרות גודלה, ה"גזע" של הדרקונית אינו מתפתח באותו אופן בו מתפתחים גזעי העצים והיא אינה יוצרת טבעות גידול שנתיות. גזע כזה מכונה בעגה המקצועית 'גזעול' (הלחם של המילים גזע+גבעול). לדרקונית יש גזעול שצבעו אפור, והצלקות מציינות מקומם של עלים שנשרו זה מכבר. בארץ היא צמח נוי נדיר למדי בגינות, והיא מקנה מראה מיוחד לגינה. בגלל גודלה היא מתאימה יותר לגינון ציבורי מאשר לגינות פרטיות.
צמח הדרקונית גדל לאט מאד, ומגיע לגובה של מטר אחד תוך כעשר שנים. בשלב הצעיר של חיי הדרקונית יש לה גזע עמודי שאינו מתפצל. אחרי 10-15 שנים הגידול לגובה נפסק, הצמח פורח בפעם הראשונה ומיד עם תום הפריחה יוצאים מראש הגזע ענפי משנה בהתפצלות דו-בדית (דיכוטומית). ענפים אלה גדלים ומתארכים במשך 10-15 שנים, חדלים לגדול, פורחים ומתפצלים, וחוזר חלילה. באופן זה נוצרת צורת הפטריה האופיינית למין. ניתן להעריך את גילו של הצמח על פי מספר ההתפצלויות.
חוקר הטבע הגרמני אלכסנדר פון הומבולדט (Alexander von Humboldt) שביקר באיים הקנריים בשנת 1799, תיאר משם עץ דרקונית ענקי שהילידים יצרו בגזעו חלל המשמש כאתר פולחני. הומבולדט מדד את העץ הזה - גובהו היה 21 מ', כגובה של בנין בן שבע קומות, והיקפו כ-14 מ', והעריך כי גילו מופלג - כ-6,000 שנה. העץ העתיק נפל בסערה בשנת 1868. כיום ידועים צמחי דרקונית שגילם לכל היותר 600 שנים. לכן החוקרים כיום סבורים כי הערכת הגיל של הומבולדט הייתה מאד מוגזמת, וכי הדרקוניות יכולות לחיות מספר מאות שנים, אך לא אלפי שנים.
לדרקונית קנרית יש "גזע" עבה יחסית לגובהה. צבעו של הגזע, כאמור, אפור והוא מצולק לכל אורכו בצלקות דמויות חרמש, שרידים לעלים שנשרו מזמן. לגזעול אין קליפה, אלא שכבת מגן דקיקה ושקופה (אפידרמיס). כאשר פוצעים את הגזעול הוא מפריש שרף נוזלי שצבעו אדום. בעבר יחסו לשרף זה תכונות מאגיות, והוא משמש ברפואת צמחים ומקור לצבע טבעי. בעצים מבוגרים נוצרים שורשי אויר בענפים התחתונים. שורשים אלה גדלים כלפי מטה עד שהם משתרשים באדמה. הם מסתרגים על הגזעול ומתערים בו ובכך מעבים אותו מאד.
העלים נישאים בקבוצות צפופות בראש הענפים, מאורגנים בספיראלות צפופות. אם תבחנו את צלקות הגזע מקרוב תוכלו לראות כי הן מאורגנות בספיראלות האלו. העלים ארוכים, עד 40 ס"מ ורוחבם עד 5 ס"מ. הם סרגליים, נוקשים ובשרניים מעט, עם עורקים מקבילים. צבעם ירוק כהה לא מבריק, לעיתים עם גוון כחלחל.
הפרחים קטנים, צבעם לבנבן והם ערוכים באשכולות גדולים מאד הנישאים זקופים בראש הענפים. לכל פרח יש שישה עלי עטיף, שישה אבקנים ועמוד עלי יחיד. הפרחים מדיפים ריח מתוק ונעים, בייחוד בשעות הדמדומים.
הפרי הוא ענבה אדומה-ערמונית ומבריקה, בקוטר של כ-2 ס"מ. הפירות מתוקים ומופצים על ידי בעלי-חיים. אשכולות הפרי נוטים מטה מכובד הפירות.
דרקונית קנרית גדלה בר באיי מאקארונזיה שבמזרח האוקינוס האטלנטי, הכוללים את האיים הקנאריים, האיים האזוריים ומדירה; איי כף-ורדה, ובמקומות בודדים במרוקו.
באי סוקוטרה שבאוקיינוס ההודי גדל מין דרקונית אחר - ד. צינברית (Dracaena cinnabari), שדומה מאד לדרקונית קנרית. שני מינים אלה הם מיני הדרקונית הגדולים ביותר ומאריכי החיים ביותר.
בסוג דרקונית כארבעים מינים - עצים וסוקולנטים, שתפוצתם סוב-טרופית יובשנית. רוב המינים גדלים באפריקה, מינים בודדים בדרום מערב אסיה ומין אחד בדרום אמריקה. בעבר נמנתה הדרקונית על משפחת השושניים (Liliaceae), שחולקה לפני כמה עשורים למספר משפחות. על פי החלוקה הסיסטמתית המודרנית שייך הסוג דרקונית למשפחת האספרגיים (Asparagaceae). במשפחה זו סוגים רבים הגדלים בר בארץ - אספרגוס, זמזומית, כדן, מצילות, חצב, כתריים, יקינתון, יקינתונית, מצילות, בן-חצב, עצבונית ועוד, וכן סוגים רבים הגדלים בגינות נוי בארץ כגון יוקה, אגבה, נולינה וסנסביריה.
השם המדעי של הסוג - Dracaene, הוא צורה לטינית של המילה היוונית לדרקון ממין נקבה, כלומר דרקונית. תואר המין - drco פירושו 'דרקוני'. השם העברי של המין נתן לה מפני שהאירופאים הכירו אותה לראשונה מהאיים הקנריים.
על פי המיתולוגיה היוונית הוטלו על הגיבור הרקולס 12 משימות כדי שיכפר על חטאו - הוא שחט את בניו. המשימה ה-11 שהוטלה על הרקולס הייתה להביא שלושה תפוחי זהב מהגן של ההספרידות (נימפות הערב). גן זה נמצא מעבר להרי האטלס במערב, מוקף על ידי אוקיאנוס המקיף את העולם. הגן נשמר על-ידי לנדון, הדרקון בעל אלף הראשים. הרקולס הרג את הדרקון וערף את כל ראשיו. דמו של הדרקון ונשפך מילא את כל הגן שצימח עצי דרקון שדמם (השרף שלהם) הוא דם דרקונים. באלף הראשון לפני הספירה שלטו היוונים בנתיבי השיט של הים התיכון. עמודי הרקולס (מיצרי גיברלטר בלשון ימינו) נחשבו בעיניהם ל"סוף העולם" ומעבר להם השתרע האוקינוס המיתולוגי. ספנים בודדים שעברו את המיצרים מערבה, הגיעו גם לאיים הקנריים המרוחקים רק כמאה ק"מ מחופי מרוקו. הם ראו על האיים את צמחי הדרקונית - שונים מכל צורת צמח שהכירו במולדתם. המקום בו הם גדלים וצורת הצמחים הביאו אותם להאמין כי האיים הם גן ההספרידות, והדרקוניות צמחו מהמקומות בהם ניתז דם של דרקונים. השרף האדום של הצמחים נחשב בעיניהם ל"דם דרקונים" והם ייחסו לו חשיבות מיתית ורפואית גדולה מאד.
דרקונית קנרית היא צמח גינון חשוב שזכה להימנות בין הצמחים המוצלחים ביותר בגינון לפי הרשימה של החברה המלכותית לגינון (Royal Horticultural Society). השרף האדום משמש להכנה של צבעים ולכות, וכן כצבע מאכל, בייחוד במשחות שיניים. השרף משמש גם לטיפול בפצעים וכוויות. באירופה של ימי הביניים ייבאו את השרף של דרקונית צינברית מדרום ערב, והוא היה "דם הדרקונים" בו השתמשו לצרכי רפואה. רק במאה ה-16, אחרי שהאיים הקנריים התגלו מחדש לאירופים, הם החלו להשתמש גם בשרף של דרקונית קנרית.
בטבע הדרקוניות נדירות והן מוגדרות כערך טבע מוגן בכל מקומות גידולן הטבעי.  הצמח נחשב לפגיע (Vulnerable) על פי רשימת הצמחים בסכנה של IUCN (הארגון הבין-לאומי לשמירת הטבע),והוא נמנה ברשימת הצמחים בסכנת הכחדה של איי כף-ורדה. האוכלוסיות בטבע הצטמצמו מאוד במאתיים השנים האחרונות ממספר סיבות. יש מעט מאד נבטים וצמחים צעירים, ויש חוקרים שסבורים כי המפיץ העיקרי של הדרקונית היו ציפורים שאינם מסוגלות לעוף, שאכלו את הפירות ולשלשו את הזרעים. ציפורים אלו נכחדו מהאיים והזרעים מתקשים לנבוט ללא מעבר בדרכי עיכול של ציפור. הבעיה בתיאוריה זו היא כי לא ידועות ציפורים כאלו מאיי מאקארונזיה.  חולדות, ארנבות ועיזים שהוכנסו לאיים בידי אדם גורמות נזק גדול, בייחוד לזרעים ולצמחים צעירים. וכמובן, יש צימצום של בתי הגידול הטבעיים בידי אדם.
צ'ארלס דרווין ציין בכתביו את התחנה הראשונה במסעו באיים הקנריים, שם פגש לראשונה את צמחי הדרקונית. הצמחים המוזרים, כצורתם לא ראה מעולם, וצמחים אחרים מוזרים למראה שראה באיים הקנריים העירו בו את המחשבות שהבשילו לבסוף לתורת האבולוציה.
כתבה הגר לשנר