צלבית רחבת-עלים היא צמח עשבוני חד-שנתי, מחוספס מעט, זקוף, גובהו 60-30 ס"מ. הגבעולים מרובעים בחתך רוחב, עולים בודדים או מסתעפים מעט. העלים ערוכים בדורים של 6-4, במרווחים גדולים לאורך הגבעול, התחתונים דמויי-ביצה הפוכה, רחבים יותר משאר עלי הגבעול – מכאן שם המין (גם השם המדעי, latifolia, מלטינית: lati - "רחב", folia - "עלווה"). שאר העלים לאורך הגבעול איזמלניים ושוליהם גלולים לאחור.
התפרחת שיבולת מוארכת צרה, אורכה 15-3 ס"מ, שבה כל אחד מהפרחים מלווה ב-3 חפים איזמלניים קשיחים - חפה חיצוני ושתי חפיות פנימיות. קבוצות הפרחים והחפים מסודרות בשיבולת בזוגות, אלו מעל אלו, כך שכל זוג קבוצות ניצב לזוג שמתחתיו ובמבט-על נוצר מראה ארבעה-טורי, מעין צלב, לאורך השיבולת - מכאן שם הסוג (גם השם המדעי - Crucianella, בלטינית: "צלב קטן"). ציר התפרחת קירח. החפים והחפיות שווים זה לזה באורכם, חדים, מחוספסים, שוליהם קרומיים בהירים, והם מעט ריסניים בשוליהם.
צלבית רחבת-עלים נבדלת מצלבית ארוכת-שיבולת, הדומה לה והשכיחה באותו בית גידול, בכך ששני החפים החיצוניים של כל זוג פרחים נגדיים מאוחים בבסיסם, בגבם קרין והם קמורים ולפיכך התפרחת נראית כעשויה חוליות-חוליות מעובות מעט לאורך הציר, בעוד תפרחתה של צלבית ארוכת-שיבולת ישרה-אחידה, ציר התפרחת שלה שעיר מעט והחפים חופשיים. הכותרת דמויית מסמר, ארוכה מהחפים הפנימיים, צבעה קרם, אונותיה ביצניות-מוארכות ובראשן זיפים מקופלים, שאורכם כאורך האונה, הנפרשים לעת ערב ושבים ומתקפלים בשעות הבוקר. לעמוד העלי 2 זרועות, שבראשן צלקות כדוריות. הפרי הלקט בן 2 מגורות, שפרודותיו מוארכות-מתחדדות ועליהן קו בהיר.
צלבית רחבת-עלים פורחת באביב. היא נדירה בישראל וגדלה בחורש הלח ההררי, למרגלות סלעים, בצפון הארץ ובהרי יהודה. תפוצתה העולמית באגן הים התיכון.
צלבית רחבת-עלים תוארה בשנת 1753 ע"י אבי הטקסונומיה המודרנית לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778). השם העברי "צלבית רחבת-העלים" ניתן ע"י אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני, מייסד "נאות קדומים") והובא לראשונה בספרו "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", שראה אור בשנת תרע"ז (1917).
בסוג צלבית כ-30 מינים, 7 מהם נאספו בישראל.
כתב דרור מלמד


לא עודכן