איריס טוביה (לשעבר איריס עוזיהו) הוא גיאופיט בינוני, גובהו 7–25 ס"מ. העלים סרגליים רחבים עד אזמליים, מרזביים, אופקיים או כפופים לאחור כחרמש, גונם ירוק בהיר, מבריק במקצת. מספרם 5–6. לאורך שפות העלה מתמשכים שני פסים לבנים – סימן זיהוי מצויין באין פרחים. העלים צומחים בחורף, מתייבשים בקיץ. הבצל מוארך, עטוף בקליפות יבשות חומות–אפורות. הגבעול קצר, זקוף, אינו מסתעף, נושא 1–3 פרחים. בהתיבשו נוהג הצמח כ"צמח-גלגל" (ר' עכובית הגלגל), היינו כל חלקי הצמח העל-קרקעיים ניתקים כיחידה אחת מהשורשים, מתגלגלים ברוח ומפזרים כך בדרכם את הזרעים. הזרע כהה, מעוגל.
איריס טוביה פורח בחורף, מינואר עד מרס, ובמקומות רמים אף עד ראשית אפריל. . מבנה הפרח אופייני לאיריס (ר' להלן ערך איריס). צבע הפרח תכול, נע באוכלוסיה בין פרטים כמעט-לבנים לבין כמעט-סגולים. במרכזו של כל עלה-עטיף חיצוני יש פס-אורך צהוב בולט ככרבולת ושעיר מאוד. הפרח גדול בפרופורציה לגודל הצמח, קוטרו 6–10 ס"מ. עלי-העטיף הפנימיים צרים בהרבה מאשר באיריסי ההיכל, והם נטויים מטה ומפושקים. עלי-העטיף החיצוניים – ה"שָׂפִיּוֹת" – ארוכים מכל שאר אברי הפרח. במרכז השפית נמשך לאורכה כתם צהוב מוארך על רקע כחלחל. שלושת עמודי-העלי מורחבים–כותרתיים, וכל אחד מהם מהווה שפה עליונה של מנהרת-האבקה, היוצרת עם השפית יחידת פריחה עצמאית כלפי דבורים מבקרות. בתוך כל יחידת פריחה ממוקמים אבקן אחד וצלקת אחת. המין קרוב למין איריס ארצישראלי, שניהם נמנים עם הסקציה יוּנוֹ.
איריס טוביה הוא מין אנדמי להר הנגב בישראל ולאדום ומואב בדרום ירדן. הוא גדל במדרונות גיר סלעיים עם דרגשי סלע, בבית-גידול סלעי, משופר מבחינת משק המים, ברום שבין 450 מטר לבין 1,000 מ'. פרטים רבים אינם פורחים כלל בשנים שחונות, ומספר הפרחים באוכלוסיה משתנה מאוד משנה לשנה. ככל שעולים ברום צפופות יותר האוכלוסיות, והפרטים גדולים יותר. תפוצתו בישראל מוגבלת להרים בצפון הנגב ובמרכזו: מהרכסים העוטרים את המכתש הגדול, הר בוקר, רמת עבדת וכל הר הנגב עד בורות-לוץ, הר חריף ודרומה להר שגיא. בדרום הנגב נמצאו רק אתרים מעטים, בגבול הר הנגב (באזור הר עידו, בנחל שרף ובנחל חגור). בירדן הוא גדל רק ברכס הגירני העליון (תצורת א-שארה), ברום של 1350–1730 מטר, מראס א-נקב בדרום ועד הרי טפילה בצפון. כמו כן נמצאו מעט צמחים בדרום רמת מואב. האוכלוסיות בירדן נדירות מאוד ומופיעות בכתמים. אין כל שמירה עליהן.
זה מין צעיר, שהתמיין כנראה מתוך אירוס ארץ-ישראלי. המין נאסף לראשונה למדע במקביל מראס-א-נקב בדרום אדום ומהר הנגב, ותואר כחדש למדע ב-1978 על ידי החוקרת הישראלית נעמי פינברון, אשר כינתה אותו תחילה על שם המלך עוזיהו. שמו העברי הוסב לאירוס טוביה על שם הבוטנאי הדגול טוביה קושניר, אשר אסף את המין לראשונה עוד ב-1943.

כתב מייק לבנה

אִירִיס
הערה: אִירִיס או אִירוּס? השאלה איך לכתוב ולהגות זאת בעברית טרם הוכרעה, ואני מעדיף אִירִיס.

איריס היא אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית. הסוג כולל כ-200 מינים, והוא ידוע בפרחים מרהיבי-עין, ואכן תורבתו ממנו מינים רבים וטופחו כפרחי קטיף וכצמחי נוי בגינות. כל מיני האיריס הגדלים בר בארץ הוכרזו כמינים מוגנים (פרט לאיריס מצוי, שהוא אכן שכיח).
אברי הפרח מונים כולם כפולות של 3: יש בו 6 עלי-עטיף, מהם 3 חיצוניים ו-3 פנימיים, הניצבים חליפות; 3 אבקנים; ו-3 עמודי עלי, שטוחים ורחבים כעלי-עטיף. השחלה תחתית, מחולקת ל-3 מגורות, כל אחת מהם מכילה כ-60 ביציות.
מבנה הפרח מוזר ומיוחד: בסיסו עטוף בחפה (עלה חופה), העוטף כליל את הפרח בעודו בניצן. הפרח עצמו מחולק באופן ראדיאלי ל-3 חלקים זהים, הניצבים בזויות של 120 מעלות זה לזה. כל חלק כזה כולל עלה-עטיף חיצוני אחד, עלה-עטיף פנימי אחד, אבקן אחד ועלי אחד. מבחינת ההאבקה מְתַפְקֵד כל חלק כזה כמו פרח נפרד. עלה-העטיף הפנימי זקוף, צבעוני, תכופות מצוייר, והוא מתנשא כדגל מעל לפרח, עד כי יש סבורים שהוא מְתַפְקֵד כשלט המזעיק את המאביקים מרחוק במראהו הבולט; עלה-העטיף החיצוני פרוש אחורנית, אופקי פחות או יותר, מקושט לעתים קרובות בדגם של עורקים וכתמים, חלקו הקרוב לבסיס קעור בדמות חצי צינור, חלקו הרחוק משוטח, מעין שפית; עמוד-העֱלי שטוח ודק, דומה לעלה-כותרת, מקביל במיקומו לעלה-הכותרת החיצוני אך קעור, כך שהוא יוצר גג של מנהרה, שעלה-הכותרת החיצוני הוא רצפתה – זו מנהרת-ההאבקה. מתוך תקרת המנהרה (עמוד-העלי) צומחת הצלקת בצורת בליטה רחבה ושטוחה. האבקן צמוד לתקרת המנהרה, מעט עמוק יותר בתוכה. במינים רבים מבשיל האבקן תחילה, והצלקת קולטת אבקה רק מאוחר יותר באבקה שהובאה מפרח מבוגר יותר, וכך נמנעת האבקה עצמית, או לפחות מצטמצמים סיכוייה, וגוברים הסיכויים להאבקה זרה. פרח אחד פורח בין יום אחד (שעות ספורות בצהרון מצוי) לבין שבוע (4 ימים באיריס הדוּר).

הפרח שימש מקור השראה לעיצוב דגמי עיטור. לפי פרשנותו של עזי פז, כי ה"שושן" הנזכר בתיאור מקדש שלמה (מלכים א' פרק ז') הוא בעצם איריס, הרי מתחיל השימוש בפרח האיריס כדגם עיטורי בישראל כבר בתקופת המקרא. לימים הוא מופיע גם בסמלי שושלות מלכי פרס והאיסלם, בסמלי מלכי צרפת ואנגליה בימי הביניים, וגם בסמל תנועת הצופים ובסמלה של החברה להגנת הטבע בישראל.

מינים רבים הם נדירים, יוצרים אוכלוסיות מעטות, קטנות ומבודדות, וגדלים בתחום מצומצם. לכן הם רגישים מאוד להרס בית-גידולם בעקבות פיתוח, ומינים אחדים שרויים בסכנת-הכחדה. יתרה מזו, מכיוון שמינים רבים אטרקטיביים לקטיף ולעקירה והעתקה לגינות – מחמירה עוד יותר הסכנה להישרדותם.
המיון של האיריסים שנוי במחלוקת ובלבטים, ר' ערך משפחת האיריסיים. את מיני הסוג מאגדים לקבוצות (סקציות). הסוג איריס כה מיוחד ושונה מיתר הסוגים במשפחה, והוא כה מגוון בתוכו, עד שחלק מן החוקרים רואים בו משום משפחה בפני עצמה, ומעלים את הסקציות שבתוכו לדרג של סוגים נפרדים. להלן מיון לפי המערך הישן:
מן הסקציה קסיפיום גדלים בארץ איריס הסרגל ואיריס הלבנון. אלה צמחים שאיבר-האגירה שלהם הוא בצל, לעליהם חתך דמוי ריבוע או צלב, והם פורחים בעיצומו של חורף.
מן הסקציה יוּנוֹ גדלים בארץ איריס ארצישראלי ואיריס טוביה.
מן הסקציה גִינַנְדְאִירִיס גדל בארץ הצהרון המצוי, שנקרא בעבר בשם איריס מצוי.
מן הסקציה איריס גדלים בארץ מינים רבים, המתחלקים לקבוצות-משנה:
אפוגון (חסרי זקן): איריס ענף ואיריס הביצות;
פוגונאיריס (נושאי זקן): איריס ארם נהריים;
אונקוציקלוס: 9 מינים, ר' להלן ערך נפרד לאיריס אונקוציקלוס.

במינים רבים מתרחשת רביה וגטטיבית נמרצת, כלומר פרטים חדשים מנצים מניצנים המתפתחים על איבר-האגירה התת-קרקעי. פרטים אלה לא נוצרו ברביה מינית, ולכן הם זהים לחלוטין מבחינה גנטית לפרט המקורי וזה לזה. מבחינה עיונית קשה להחליט אם קבוצה כזאת מהווה פרט אחד או פרטים נפרדים, אבל אפשר כמובן לנתק ביניהם ולשתול כל חלק כזה בנפרד ולקבל צמחים נפרדים. לכל הקבוצה שפרטיה זהים קוראים בשם קְלוֹן. כל פרט בתוכה ייקרא נצר. לעתים קיים מנגנון מופלא של עקרוּת-עצמית בתוך הקלון, היינו האבקה פוריה ויצירת זרעים אינה יכולה להתרחש בין פרטיו, אלא רק בין פרטים שונים מבחינה גנטית. מבחינה אקולוגית אחראית התופעה של רביה וגטטיבית ליצירת נוף-פריחה עם גושים גדולים של צמחים. לעתים אפשר להבחין כי גוש כזה הולך ומתפשט מן המרכז החוצה, ובעוד המרכז מזדקן ומת, נותרת סביבו טבעת של צמחים צפופים, שקוטרו יכול להגיע למטרים אחדים וגילו – למאות שנים.

כתב מייק לבנה

לא עודכן