אין קל מלזהות את התורמוס: עליו ופרחיו מסגירים אותו מיד. מתוך זרע גדול נובט בחורף צמח עם עלים מאוצבעים גדולים. אונות העלה מכוסות בצפיפות בשערות לבנות קצרות, המתבלטות כשהן כולאות את טיפות הגשם בצורה מיוחדת, תאוותו של כל צלם.
העלים של מין זה, כשל מיני התורמוס האחרים, מבצעים תנועות מעקב אחר השמש. בבוקר פונים העלים לשמש העולה במזרח ובמשך היום משנים העלעלים את עמדתם בהתאם לתנועת השמש בשמים, עד שלעת השקיעה הם פונים למערב. במשך הלילה חוזרים העלים לפנות אל המזרח ומוכנים לקבל את פני השמש הזורחת. כשהשמים מכוסים עננים וקרני השמש אינן מגיעות אל הצמחים, ניצבים העלעלים בעמדה מאוזנת. תנועת העלעלים מתאפשרת ע"י שינויי נפח בצידי "כרית תנועה" הנמצאת בבסיסו של כל עלעל. במצב של חוסר במים נפסקת תנועת העלעלים, ובמקרים של מחסור חמור מתקפלים העלעלים לאורך צירם. תופעה זאת של מעקב אחר השמש (Heliotropism) קיימת גם במיני חלמית ומעוג, שבהם נע כל טרף העלה כמשטח אחד. היא נחקרה רבות עך-ידי פרופ' דב קולר ותלמידיו באוניברסיטה העברית בירושלים. ההנחה היא שמנגנון זה מגביר את קליטת אור השמש על-ידי חד-שנתיים אלה, הגדלים בעונת החורף הקצרה בבתי גידול יובשניים וצריכים לנצל את תקופת הגשמים לצמיחה מהירה, לפריחה ולעשיית זרעים. 
הפרחים ערוכים בראש הגבעול בתפרחת רבת-פרחים (10–20), הנפתחים בזה אחר זה, התחתונים תחילה. צבע הכותרת תכלת לבן-ורוד.  אחרי הפריית הפרח הוא משנה את צבעו.
מתבקש הסבר אבולוציוני לכך: אחרי שהפרח הופרה שוב אין כל ערך לביקורי מאביקים בו, ואז יש יתרון לצמח אם הוא מצליח למנוע תחרות בין הפרחים, העלולה להפחית את הביקורים של החרקים בפרחים שטרם הופרו. תופעה דומה מוכרת גם בעכנאי, בפרקינסוניה ועוד. לפי הסבר זה מאותת הפרח המאדים למאביקים: "אל תבואו אלי, לכו לבקר בפרחים שמעלי שעדיין לא הואבקו, והם גם יתנו לכם שפע של גמול". הסבר זה נשמע משכנע, אך טרם הוכח בניסויים מבוקרים.
הפרח גדול, מתאים להדגמת מבנה ותיפקוד של פרח פרפרני. הוא מואבק בשיטת "משחת השיניים", אחת מ-4 צורות שונות הנפוצות במשפחתו: עם כל ביקור של חרק בפרח נלחץ החוצה גושיש קטן של אבקה מתוך סדק בראש הסירה. בביקור הבא יצא שוב גושיש נוסף, לאבק את החרק הנוסף. קל לחקות את ביקור החרק על-ידי לחיצה באצבע על משוטי הכותרת. אין לפרח צוף, והחרקים (בעיקר דבורים) באים אליו למען האבקה שבו. נמצאה בתורמוס גם האבקה עצמית.
הצמח גדל בכתמים צפופים בנוף, יוצר לעתים מרבדים ענקיים מלוא כל רוחב העין. בין היתר נובע הדבר מן האסטרטגיה שלו בהפצת הזרעים: הזרע גדול, מכיל רקמת מזון נדיבה, כך שסיכוייו של הנבט להצליח הם טובים. מצד שני אין לזרע אמצעים יעילים להפצה למרחוק, וכל הנבטים עולים בסביבת צמח האם. כמו כן תורמת לצפיפות עמידותו של הצמח בפני היאכלות.
התרמיל מזכיר פרי של פול. הוא עבה, מגושם, שעיר ודביק, מכיל 2–5 זרעים, משונץ מעט בין הזרעים. בהתיבש התרמיל משתזרות קשוותיו בכוח כקפיץ, והוא נפתח בפיצוץ וזורה את הזרע למרחק כלשהו. הזרע אכיל בהיותו ירוק, טעמו מזכיר אפונה עם קצת טעם-לואי מריר, מכיל מעט רעל (לופינין), אך כמות קטנה של רעל זה כנראה אינה גורמת נזק חמור לבהמה, אף לא לאדם הטועם זרע או שניים. אולם יש ברעילותו של התורמוס, בהיאכלו בכמות גדולה, כדי להסביר את יכולתו לצמוח באוכלוסיות צפופות. ייתכן כי לגבי חרקים רעילותו יעילה יותר.

מינים אחדים של תורמוס תורבתו למאכל. אוכלים את הזרעים, אחרי שנשלקו היטב פעם ופעמיים לניטרול הרעל שבהם, ובכל זאת עדיין נותרת בהם מרירות כלשהי. הזרע גדול, מהגדולים במשפחתו, והוא מכיל שפע של חומרי מזון, במיוחד חלבון.
200–300 מיני תורמוס גדלים בעולם, רובם באמריקה הצפונית והדרומית, אך גם כמעט בכל היבשות האחרות. רבים מהם נוהגים כשלנו: מופיעים בריכוזים צפופים ונרחבים בנוף, פורחים בצבעים עזים וזועקים, ומתרחקים מקרקעות גירניות. בארץ 5 מינים.
המין תורמוס ארצישראלי גדל בארץ באיזור החוף, בקרקעות חוליות ובחול־חמרה. צבע פרחיו בין לילך־תכלת עכור ללבן. פורח מפברואר עד אפריל. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון.

כתב מייק לבנה

לא עודכן