ברקן סורי הוא קוץ חד-שנתי זקוף וגבוה (עד מטר וחצי), אחד המינים השכיחים בארץ. נפוץ מאוד בצדי דרכים, בשולי שדות ובמעזבות. גדל לעתים במרבדים צפופים המכסים שדות שלמים, במיוחד במרבצי בקר וצאן. הגבעול חלול, אכיל בצעירותו, מסתעף רק מעט, בעיקר בחלקו העליון. העלה גדול, מצוייר בכתמים לבנים ובעורקים אדומים או לבנים, והוא מפורץ באורח בלתי סדיר לאונות, קוצני מעט בשוליו. צידו העליון קירח, צידו התחתון נושא קורים. עלי השושנת נישאים על פטוטרת ואורכם מגיע ל-30 ס"מ, עלי הגבעול קטנים יותר וחסרי פטוטרת. גם העלים אכילים בצעירותם, משמשים במיוחד בסלט מתובל. הם מקובלים גם ברפואה עממית בתור רטיה לפצעים.
ברקן סורי פורח באביב ובראשית הקיץ בתפרחות גדולות, 2–3 קרקפות יחד בקבוצה. קוטר הקרקפת 3 ס"מ, צבעה סגול. כל פרחיה צינוריים, ההיקפיים בהם עקרים, המרכזיים פוריים. חפי המעטפת ערוכים בדורים רעופים, כל אחד מסתיים בקוץ חלש. מצעית-התפרחת אכילה כשהיא חיה או מבושלת. הוא נבדל מגדילן, סוג הדומה לו, בעלים המקיפים את התפרחת: בברקן יש מתחת לעלי המעטפת עלים קוצניים ארוכים מאוד (10–15 ס"מ), זקופים ומסתעפים, צבעם אדום, עם פס כסף לאורך מרכזם; בגדילן אין עלים כאלה, ועלי המעטפת קצרים יותר ואינם מסתעפים, קוציהן נוקשים, שוליהם הצדדיים כפופים אחורה. הזרע חום עם ציצית לבנה גדולה, והקרקפת הפורה נראית כפורחת בלבן. הזרעים חביבים על ציפורים, במיוחד על חוחיות.
ברקן סורי שייך לקבוצה אקולוגית של צמחים המופיעים בבתי-גידול עשירים בתרכובות חנקן, בהיותם מזוהמים בזבל או באשפה. הוא גדל בעיקר בבתי-גידול מופרעים. נפוץ בכל חלקי הארץ פרט לדרום הנגב ולעמק הערבה. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שסביב הים התיכון ובמערב אסיה.
המין יחיד בסוגו.

כתב מייק לִבְנֶה

לא עודכן