צמח-סלעים רב-שנתי שרוע. מ"צמחי הגחון" – רק מי שאינו מתעצל לזחול על גחונו יצליח ליהנות ממלוא החן של פרחיו: במבט ראשון נראים הפרחים צהובים סתם (אמנם גוון צהוב זוהר ונאה), ורק במבט מקרוב אפשר להבחין בקישוט המופלא של ניקוד עדין בצבע ארגמן על רקע הצהוב בבסיס הכותרת.


פורח בחורף ובאביב, מינואר עד מאי. הכותרת שפתנית כנהוג במשפחתה, אולם השפה העליונה התנוונה, ונותרה רק השפה התחתונה, לכן נקרא הסוג בעברית "חד-שפה". ואכן כך נראה הפרח: כל הכותרת אינה אלא שפה אחת גדולה, צהובה, שבסיסה מנוקד כאמור בארגמן, והניקוד הולך ומצטופף כלפי לוע הפרח. לעתים רחוקות נוטה גון הפרח לוורוד, לכתום או לצהוב-חיוור. השפה היחידה של הכותרת מחולקת ל-3 אונות, האמצעית רחבה, מפורצת קלות. במרכזה 4 אבקנים הערוכים בשני זוגות – זוג קצר וזוג ארוך. הפרח מואבק בידי דבורים קטנות. הכותרת אינה נושרת אחרי תום הפריחה, צבעה הופך חום-אדמדם קמל.


הצמח שעיר, במיוחד הגבעולים והגביע. העלים דמויי יתד, שסועים עמוקות בראשם ל-3 אונות (דומים בכך מעט לעלי עוזרר קוצני). גונם ירוק כהה מלמעלה, נוטה לאדמדם מלמטה. גם צבע הענפים נוטה לאדמדם. הענפים זוחלים, מתפשטים לצדדים. בסיסיהם מעוצים (מה שקובע את הגדרת הצמח כבן-שיח), אך למראית-עין הוא עשבוני. זה אחד מהצמחים המעטים הנפוצים בכל אזורי הארץ, מהמדבר עד מרומי החרמון, שכיח בעיקר בחבל הימתיכוני. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון ובמזרח התיכון. זן מיוחד (חד-שפה מצוי זן ארצישראלי) גדל בבתות-סְפָר ובמדבר, עליו וגבעוליו שעירים עוד יותר. כל חלקי הצמח ריחניים. הוא מייצר חומרים הפוגעים בחרקים, והם נמנעים לרוב מלאכלו. נעשה שימוש רפואי בחומרים מן הצמח להקרשת דם ולריפוי פצעים.


בסוג 45 מינים, רובם גדלים במערב אסיה וסביב הים התיכון. אחדים מהם מטופחים כפרחי-נוי בגינות. בארץ עוד שני מינים, שניהם נדירים.





כתב מייק לבנה

לא עודכן