שמו יאה לו: הוא סחלב שפרחיו לבנים. אפשר לזהותו אף לפני שנפתחו פרחיו: לאורך גבעול הפריחה צומחים עלים גדולים, בשונה מרוב יתר הסחלביים בארץ. אמנם גם לבן-חורש רחב-עלים, הגדל באותם מקומות, יש עלים גדולים על הגבעול, אך עליו של הסחלבן אזמליים, צרים וארוכים ומתחדדים לקראת הקצה, בעוד עלי בן-חורש רחבים, כפי שמעיד שמו. הגבעול זקוף, בלתי מסתעף, נושא כאמור עלים לכל אורכו, גובהו 50 ס"מ ועליו כ-20 פרחים.
איבר-האגירה התת-קרקעי של הסחלבן הוא קנה-שורש מסועף. פורח באביב. הפרח יפה, לבן–צחור עם כתם צהוב במרכזו. מואבק על-ידי דבורים, הבאות אליו למרות שאין הוא מציע להן כל גמול שהוא. מחקר של אמוץ דפני ואחרים על האבקת הסחלבן הֶעֱלָה ממצאים מפתיעים: נמצא כי דבורים נוטות להתבלבל בין פריחת לוטם מרווני לבין פריחת סחלבן החורש! בעינינו אין כל דמיון בין פרח הלוטם לפרח הסחלבן. אך מתברר כי דבורים (מן הסוג הליקטוס Halictus) עוברות מלוטם מרווני לסחלבן וחזרה שוב ושוב. לשניהם יש היקף לבן ואמצע צהוב, ומסתבר שזה מספיק כדי להיראות דומה בעיני דבורה. הלוטם מספק לדבורה שפע של גמול בצורת אבקה לאכילה ולהבאה לקן, ואילו הסחלבן אינו תורם לדבורה דבר, אך נהנה מביקור הדבורה המאביקה. אין לסחלבן צוף, אך הוא מפיץ ריח מתוק, העוזר כנראה במשיכת הדבורה, וכנראה אף משכר מעט את הדבורה.
גדל בעבי החורש. נדיר למדי בארץ, אך במקומות המעטים שגדל – הוא לעתים יותר שכיח, בכתמים. נפוץ בארץ בעיקר בהרים שבצפונה, משני עברי הירדן, מגיע דרומה עד הרי יהודה.
תפוצתו העולמית משתרעת בארצות הים התיכון, צפונה למרכז אירופה עד לקווקז, והרחק מזרחה לאסיה עד קוריאה ויפן.
בסוג 14 מינים, בארץ מין יחיד.

כתב מייק לבנה

לא עודכן