מין זה שייך לסוג גדול במשפחת השפתניים, מיוחד בצורת ההאבקה שלו, ביחסיו עם החרק המאביק, ובמבנה הפרח המותאם לכך.
נוסף על הסימנים המשותפים לסוגים רבים במשפחת השפתניים (פרח דו-שפתני, 4 אבקנים, עלים נגדיים, גבעול מרובע, ריח חריף) – מתאפיין הסוג מרוה בפרח ששניים מאבקניו התנוונו, והוא נותר עם שני אבקנים בלבד. אלה גדולים, כל אבקן מחולק לשתי זרועות: התחתונה אינה נושאת אבקה, אלא משמשת מִדְרַך לחרק במנגנון ההאבקה: בדרכו אל הצוף שבפרח נאלץ החרק לדרוך על הזרוע התחתונה, וזו מפעילה כמנוף את הזרוע העליונה, כך שזו מתכופפת וזורה באופן פעיל אבקה על גבו של החרק. בפרח מבוגר יותר יוצאת הצלקת לעמדה שהיא גורפת את האבקה מגבו של החרק. כך נמנעת במידה רבה האבקה עצמית, שהרי ביומיים הראשונים של הפריחה, כאשר האבקנים מפזרים את אבקתם, אין הצלקת של אותו פרח בשלה עדיין לקבל אבקה. מנגנון כזה מקובל במינים רבים של צמחים, וחובבי לטינית קוראים לו פרוטואנדריה, היינו הקדמת השלב הזכרי. המאביק הטיפוסי הוא דבורים גדולות ובינוניות.
השפה התחתונה של הכותרת מפושקת, מחולקת ל-3 אונות, האמצעית רחבה מהצדדיות. עמוד העלי מפוצל בקצהו כלשונו של נחש. הזרעים (הפרודות) מפרישים ריר בהירטבם.
בסוג 700 מינים. בארץ 22 מינים, מהם ימתיכוניים ומהם מדבריים. עוד 12 מינים מגדלים בארץ בגינות-נוי.
יש דורשים עליו מרוה – מוריה, מתוך השערה כי תפרחתה של המרוה (אולי המין מרוות ירושלים) שימשה השראה ודגם לעיצוב מנורת בית-המקדש. השם המדעי משמעו להיות בריא, והוא מתייחס לסגולות-הריפוי המיוחסות למיני מרוה, במיוחד המרוה המשולשת. דעה אחרת, סבירה יותר, היא שמשמעו להושיע.

עשבוני רב-שנתי זקוף, הניכר למרחוק ונבדל מכל יתר מיני המרווה. בצבע גבעולי עמוד-התפרחת, שגונם ארגמן בוהק, והם בולטים עוד יותר מן הפרחים עצמם.
גם הגביע בצבע ארגמן, ואילו הכותרת סגולה, לא גדולה ולא בולטת, אורכה 10–15 מ"מ. דרך ההאבקה של מרוות יהודה שונה מזו של מיני מרוה אחרים, ובהתאם לכך שונה גם מבנה הפרח: השפה התחתונה גדולה יותר, והאבקנים מופנים כלפי גחונו של המאביק, לא כלפי גבו. המאביקים הם דבורים ופרפרים, ואין התאמה הדוקה לקבוצה מסויימת של מאביקים.
הפריחה בסוף האביב, אפריל–מאי.
הצמח נמוך ממיני מרוה רב-שנתיים אחרים, גובהו 50 ס"מ.
המין נפוץ בכל חלקי הארץ הימתיכוניים משני עברי הירדן, חודר אף למדבר יהודה ולצפון הנגב. הוא תת-אנדמי, תפוצתו העולמית מצומצמת לארץ-ישראל ולסוריה. השם "יהודה" ניתן לו על ידי הבוטנאי השויצרי בואסיה, שחקר את צמחיית המזרח התיכון במאה ה-19.

כתב מייק לבנה

לא עודכן