להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

סלולית כהה היא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב זקוף, שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), קטנטן, גובהו עד 3 מ"מ, יוצר גושים צפופים. הגמטופיט ירוק בצעירותו, מתכהה עם התבגרותו - מכאן שם המין (שאינו רשמי. גם השם המדעי, atrovirens, מלטינית: ater - "כהה", virens - "ירוק", לאמור: "ירוק כהה"). העלים ביצניים-לשוניים עד איזמלניים, קעורים, מפושקים בטחב הלח ומתקפלים כלפי מרכז הצמח בהתייבשם. שולי הטרפים תמימים, גלולים מטה. עורק האמצע ניכר, מעובה בקצה הטרף, מסתיים מעבר לקצה הטרף בחוד קצר, המאדים לעתים.
אברי המין, הארכוגניה הנקביים והאנתרידיה הזכריים, ערוכים בצברים נפרדים על אותו פרט (מערך מעין "חד-ביתי" כזה בטחביים נקרא: autoicous). המנבגים סטגוקרפיים (stegocarpous, מיוונית: stego  - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתחים במכסה ואז משתחררים הנבגים. קופסית המנבג (capsule) נישאת על זיף (seta) זקוף, צהבהב-אדמדם. המנבג ביצני, חום-אדמדם, קצר יחסית לרוב שאר מיני הסוג, לראשו מצנפת (calyptra) קרומית דמויית-מקור ארוך. המצנפת ההפלואידית היא שארית מרקמת הארכגון המכילה את תא הביצה, אותה מבקע זיף המנבג הדיפלואידי ונושאה בקצהו, תוך התפתחותו, עד לנשירתה. עם ההבשלה, נבקעת המצנפת בבסיסה, נושרת וחושפת מכסה מנבג (operculum) דמוי-מקור מזוות כתום-אדום, הנפתח ונושר לפני שחרור הנבגים. לעתים קרובות המכסה נפרד מהקופסית יחד עם המצנפת שעליו. הנבגים מופצים דרך פי-מנבג (peristome) חרוטי, שבו 32 שיניים נימיות. שלא כרוב מיני הסוג בהם השיניים ארוכות ומפותלות, בסלולית כהה השיניים קצרות וכמעט ישרות.
כרוב הטחבים בישראל, תקופת צמיחתה של סלולית כהה קצרה ומתמשכת משלהי הסתיו (נובמבר) ועד לאביב (מרץ). גופי פרי בשלים ניתן למצוא בסוף החורף ובתחילת האביב (בחודשים פברואר-מרץ).
סלולית כהה נפוצה באזורים היובשניים של ישראל, בעיקר במרכז וצפון הנגב, בשפלה ולאורך הבקע הסורי-אפריקני עד לגולן. בית גידולה אדמת לס וקרקעות מדבריות. תפוצתה העולמית קוסמופוליטית, באזורי מדבר ויובש.
סלולית כהה תוארה בשנת 1864 על-ידי הרופא והבוטנאי השוודי לינדברג (Sextus Otto Lindberg, 1835-1889). למעשה, תואר המין לראשונה בשנת 1809, על-ידי הבוטנאי האנגלי סמית (Sir James Edward Smith, 1759-1828), ששייך אותו לסוג גרימיה (Grimmia atrovirens). סמית הוא מייסד החברה הליניאנית (The Linnean Soceity), אשר שמה לה למטרה להעמיק את חקר הטבע ומדע הטקסונומיה וקרויה על שמו של אבי הטקסונומיה המודרנית לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778), שאת ספריו ואוספיו החשובים רכש סמית מבנו בפרוטות.
שמו המדעי של הסוג, Tortula, מלטינית: הקטנה של המילה  tortus- "מפותל", מאזכר את שיני פי המנבג הנימיות-מפותלות ברוב מיני הסוג. שמו העברי של הסוג, סלולית, נטבע ע"י חלוץ חקר הטחבים בישראל, פליקס בילבסקי (1902-1979), שעלה לישראל מגרמניה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. לצד עבודתו כרוקח, עסק רבות באיסוף וחקר הטחבים וספרו "מבוא לטחבים בישראל" פרץ דרך בתיאור טחבי ישראל.
בסוג סלולית יותר מ-210 מינים מוסכמים. זהו אחד משני סוגי הטחב העתירים ביותר במינים מקומיים. בפלורה פלסטינה הוזכרו 17 מינים שנאספו בישראל. ברשימות הטקסונומיות העדכניות, 4 מינים נוספים במשפחת ה-Pottiaceae, שהיו משוייכים לסוגים שונים, משוייכים כיום לסוג סלולית ו -5 מינים שהיו כלולים בסוג סלולית הופרדו ומשוייכים לסוג סינטריכיה (וזן אחד משוייך לסוג זקנית), כך שעל-פי הרשימות הטקסונומיות המובילות, מספר המינים המקומיים בסוג הוא 16. להלן השינויים המקובלים כיום:
המינים T. intermedia, T. ruralis, T. princeps, T. echinata, T. bresvisima  - משוייכים לסוג סינטריכיה.
המין T. laevipila כלל שני זנים שהאחד (var. laevipila) משוייך לסוג זקנית והאחר (var. meridionalis) משוייך לסוג סינטריכיה. המין Desmatodon guepinii, שני מיני פוטיה  (P. intermedia, P. lanceolata) והמין Phascum cuspidatum - משוייכים לסוג סלולית.

כתב: דרור מלמד


עודכן