להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

טחובית כסופה היא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב זקוף, שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), המשתייך למשפחת Bryaceae, יוצר כריות צפופות, לעתים פרטים בודדים מעורבים עם מיני טחבים אחרים. הגמטופיט ניכר בצבעו המלבין-מכסיף, מכאן שם המין (שאינו רשמי. גם השם המדעי, argenteum, מלטינית: "כסוף"). הגבעולים זקופים, דקים, גובהם עד כ-1.2 ס"מ, העלים רעופים בצפיפות לאורכם ומשווים להם מראה גלילי חלק. ביובש כמעט שאין מראה הטחב משתנה. העלים ירוקים-חיוורים והולכים ומלבינים בחלקם העליון של הגבעולים, משום שהעלים העליונים מכילים פחות כלורופיל. הטרפים קעורים, ביצניים-רחבים,  קצותיהם מתחדדים, מסתיימים בחוד זגוגי. שולי הטרף תמימים, לעתים מעט גלולים מטה בחלקם התחתון. עורק האמצע כמעט ואינו ניכר, מסתיים לפני קצה הטרף. אברי המין, הארכוגניה הנקביים והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים, באופן מעין "דו-ביתי" (בטחבים מכונה סידור זה של אברי המין - dioicous). בישראל נמצאו פרטים פוריים עם מנבגים רק לעתים נדירות. המנבג סטגוקרפי (stegocarpous, מיוונית: stego  - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתח במכסה לשם שחרור הנבגים. זיף המנבג קצר וקצהו קשות מטה, עליו נישאת קופסית (capsule) ביצנית, קטנה מזו שברוב מיני הסוג, תלויה-נטויה מטה. פי-המנבג (פריסטום) מפותח, עשוי 2 טבעות שיניים (exostome חיצוני וendostome- פנימי). מכסה המנבג (operculum) עשוי חרוט קצר שבקצהו בליטה דמויית-פטמה. טחובית כסופה מתרבה גם באופן וגטטיבי, בעזרת ניצני ריבוי, המצויים לעתים בחיק עלים.
טחובית כסופה עמידה מאוד ליובש ולזיהום אויר והיא מסתגלת במהירות לערים תעשיתיות, גדלה ברחבי העולם בחריצי מדרכות  ובקרקעות מזוהמות בחנקות.
טחובית כסופה צומחת משלהי הסתיו (נובמבר) ועד לאביב (מרץ-אפריל).
טחובית כסופה נפוצה בישראל, בעיקר בצפון הארץ, ביהודה ושומרון ובשפלה, בדרך-כלל באזורים יובשניים. בית גידולה אדמות סידניות ובזלתיות חשופות, לעתים בסדקי סלעים. תפוצתה העולמית קוסמופוליטית, היא גדלה בעיקר בערים ובמקומות מופרעים ונחשבת כמין הטחב הנפוץ ביותר בעולם.
המין טחובית כסופה תואר על-ידי הרופא והבוטנאי הגרמני הדוויג (Johann Hedwig, 1730-1799), הנחשב כ"אבי חקר הטחבים (הבריולוגיה)" והיה הראשון להבחין באברי המין הזכריים (אנתרידיה) והנקביים (ארכגוניה) שלהם ולתאר את מחזור חייהם. תיאור המין, יחד עם תיאוריהם של כמעט כל מיני הטחבים שהיו ידועים בזמנו, ראה אור לאחר מותו, בשנת 1801, בספרו הבסיסי Species Muscorum Frondosorum (בלטינית: "מיני טחבי העלים").
שמו העברי של הסוג נטבע ע"י חלוץ חקר הטחבים בישראל, פליקס בילבסקי (1902-1979). השם טחובית, עברות של השם המדעי Bryum, מיוונית: bryon - "טחב".
הסוג טחובית הוא אחד הגדולים בין טחבי העלים והטקסונומיה שלו מסובכת ביותר. לא ייפלא, אם כן, שברשימות מובילות הוא מונה 235 מינים מוסכמים וברשימות אחרות מגיע מספר המינים לכדי 800.  בישראל הוא הסוג עתיר המינים ביותר ומונה 19 מינים מקומיים.

כתב: דרור מלמד


עודכן