דרדר גדול-פרחים משמעו מרבדי-פריחה נרחבים בצבע ורוד-בשר נפלא בסוף האביב! זה צמח חד-שנתי זקוף וגבוה (1 מ' ויותר), חברותי מאוד, גדל לרוב בהמוני פרטים יחד. הצמח מכוסה בשערות דלילות. הגבעולים דקים, ירוקים, נוקשים, מצולעים, מסתעפים רק מעט ובזוית חדה, כמעט חסרי עלים. העלים מרוכזים בעיקר בתחתית הצמח והם כינוריים, מחולקים לאונות רחבות. זה מין בסוג דרדר, אך הוא חריג בסוגו, כמעט שאינו קוצני: אמנם יש לו קוצים בעלי-המעטפת שלו, אך הם קצרים ופחות דוקרים מהרגיל במיני דרדר אחרים.
דרדר גדול-פרחים פורח בסוף האביב ובתחילת הקיץ, בחודשים מאי–יוני, ואכן פרחיו גדולים כפי שמבטא שמו: זה אחד המעטים במשפחתו שאפשר להבחין אצלו בנקל בפרחים הבודדים שבקרקפת-הפריחה שלו. כל פרחי הקרקפת צינוריים, אך החיצוניים שבהם גדולים במיוחד, ודוקא הם עקרים. כביכול חלוקת-עבודה: החיצוניים משקיעים בפרסומת עבור הפנימיים, הפנימיים משקיעים ברביה. הקרקפת גדולה, קוטרה עשוי להגיע ל-5 ס"מ. כותרת הפרחים ההיקפיים בקרקפת ורודה בגוון ורוד עז, כותרת הפרחים הפנימיים חיוורת יותר, נוטה ללבן, אך גם בה בולט כתם ורוד של צינור האבקנים. לא די שפרחיו גדולים ויפים, הנה גם אחרי מותו, משנשרו הפרחים, נשאר הצמח זקוף בנוף, ומתבלט במצעית החשופה שלו (המקום שהפרחים ישבו עליו), המבהיקה בצבע כסף מרנין, תאוה לחובבי פרחים יבשים המחזיקים לעד בצנצנת. הזרע מצוייד בראשו בציצית של שערות ארוכות, המסייעת להפצתו ברוח.
המין שכיח מאוד, בכתמים נרחבים וצפופים. גדל בשדות-בור, בבתה ובגריגה, במדרונות ובטרשים, בעיקר במדרונות יבשים בארץ-מקורות-הירדן ובחבל ההרים בצפון הארץ.
דרדר גדול-פרחים אנדמי ללבנט, תפוצתו העולמית מצומצמת לארץ-ישראל וסוריה. הוא מוכרז כצמח מוגן, אולי מפני שממש מתבקש לקטוף ממנו זרים ענקיים.

בסוג דרדר 600 מינים, בארץ 22, מהם 5 אנדמיים לארץ-ישראל או לסביבתה הקרובה. מינים אחדים של דרדר מקובלים בגינות-נוי. העלים יוצאים בתחילת החורף בבסיס הצמח דוּרים-דוּרים, ונראה שזה המקור לשם הסוג בעברית ובערבית. העלים האלה נאספים על-ידי ערביי הארץ כירק לסלט, טעמם מריר עדין. רוב מיני הדרדר קוצניים. העלים והגבעולים אינם קוצניים, הקוצים מרוכזים בעלי-המעטפת (חפים), המקיפים את התפרחות. חפים אלה קרומיים או גלדניים, רעופים, ומסתיימים לרוב בקוץ. כל הפרחים צינוריים. הפרחים החיצוניים בקרקפת עקרים, חסרים שחלה, עלי ואבקנים. לעיתים הם גדולים יותר מפרחי המרכז, והם בלתי-נכונים (א-סימטריים), משמשים מעין שלט-פרסומת לקרוא מרחוק לחרקים המאביקים. הפרחים הפנימיים דו-מיניים, נכונים, כל אחד מהם זקוק להאבקה נפרדת. האבקה עצמית נמנעת בזכות הפרדה במועדי ההבשלה של החלק הזכרי (האבקנים) והחלק הנקבי (הצלקת): האבקנים מבשילים קודם, ורק אחרי כמה ימים מבשילה הצלקת. מנגנון ההאבקה מופלא, מומלץ להפעילו באמצעו קיסם ולעקוב אחריו: האבקנים בפרח מאוחים, יוצרים יחד צינור המקיף את עמוד העלי. המאבקים (שקי-האבקה שבראש האבקנים) פונים פנימה. כאשר מבשילה האבקה בתוך הצינור, הרי הצלקת (שבראש עמוד העלי החבוי בתוך הצינור) עוד לא בשלה לקלוט אבקה. חרק הנוגע בפרח בשל מחולל בפרח תגובה מדהימה: צינור האבקנים מתחיל "להתלבט", מתנועע בתנועה גלית, מתקצר, ואז הצלקת (שאינה מתקצרת) דוחפת כמו בוכנה גושיש אבקה אל ראש הצינור, וזה נדבק לחרק. כשיגיע החרק אל פרח אחר, שהצלקת שלו כבר בשלה ובולטת, הוא יאביק את הצלקת. הזרעים מצויידים לרוב בציצית, המסייעת לפיזורם ברוח.

כתב מייק לבנה

לא עודכן