עשבוני רב-שנתי שכיח מאוד בארץ, עם פרח בולט ויפה. זה אולי הפרח הישראלי בהא הידיעה!
פריחתו השופעת במרחבי הארץ היא עדות אופטימית להצלחה של התנועה לשמירת הטבע. באמצע המאה העשרים הלכו אוכלוסיות הכלנית בארץ והדלדלו בגלל קטיפה ועקירה – פרטית ומסחרית. שילוב של חינוך, עיצוב דעת-קהל, חקיקה ואכיפה – הצילו את הכלנית (וגם את האיריס, ועוד).

כל הכלניות בארץ, מכל הצבעים, הן ממין אחד, והפרייה ביניהן אפשרית. צבע הפרח נקבע גנטית, באמצעות צירוף הגנים מהאב ומהאם. הצבעים השכיחים פרט לאדום הם לבן, ורוד, סגול, כחול, וגוני-ביניים. בסך הכל הוגדרו 25 טיפוסי צבע בפרחי כלנית בארץ. הסבר מפורט על תופעת שלל צבעי הכלניות וכיצד הם עוברים בתורשה ניתן למצוא במאמר זה
פרחי הכלנית מבצעים תנועות אחדות, שמעניין לעקוב אחריהן בשדה: תנועה של פתיחה וסגירה של הפרח בהתאם לתנאי מזג האוויר, ותנועה של הטיית הפרח כלפי השמש. תכונה אחרונה זו ידועה בחמנית, וראוי לשים לב שהיא מתבטאת בצורה ברורה מאוד גם בכלנית.
גבעולה של הכלנית התקצר כל-כולו לכדי פקעת עגולה קטנה, הטמונה לא-עמוק באדמה. ישר ממנה יוצאים העלים והפרחים, הבוקעים את האדמה בכיפוף כעין ברך, ומתיישרים אחר-כך. לעלה פטוטרת ארוכה, והטרף מחולק ל-3 אונות, שכל אחת מהן שסועה שוב. גבעול הפרח שעיר, והוא נושא פרח בודד בלבד. אין עליו עלים, אך מתחת לפרח יש 3 חפים (עלי-מעטפת), הצמודים תחילה לפרח ונראים כעלי-גביע, בהמשך הפריחה הם מתרחקים מן הפרח. החפים ירוקים, גזורים ל-3 חלקים, ואלה שסועים שוב לאונות צרות. אין לפרח עלי-גביע. עלי הכותרת גדולים, דקים, צבעוניים. מספרם אינו קבוע, לרוב 5–6, לפעמים יותר ואף עד 13, ובמקרים חריגים אף מאה ויותר. מובן כי מאלה מפתחים זנים תרבותיים. במרכז הפרח מתרוממת מצעית בצורת חרוט, ועליה יושבים כמה מאות עליים וסביבם מאות אבקנים שצבעם כהה, כחול מתכתי, כמעט שחור. האבקנים ערוכים כסליל ב-7 דוּרים.

הכלנית פורחת בעיצומו של חורף, מדצמבר עד מארס. פרח בודד חי שבועות אחדים, ובמשך זמן זה חלים בו שינויים. הוא נפתח בבוקר ונסגר בערב או בסגריר או בקור. הפתיחה והסגירה נעשות באמצעות מנגנון של גדילה: פתיחה על-ידי גדילת הצד הפנימי של עלה הכותרת, סגירה על-ידי גדילת הצד החיצוני. כך גדל הפרח במשך פריחתו, וצבעו מחוויר (פרט לאדומות). גם גבעול-הפריחה גדל ומתארך במהלך הפריחה, ובמיוחד גדל הקטע שבין החפים לעלי הכותרת, וכך מתרחקים החפים מהפרח. בימי גשם אין הפרח נפתח. עם הזדקנות הפרח "מתעייף" גם מנגנון הפתיחה והסגירה של הפרח בהתאמה לתנאי האור והטמפרטורה, והוא מגיב לאט ומעט.
תחילה נמצא הפרח בשלב נקבי, והצלקות השחורות מסוגלות לקלוט אבקה במשך 2–3 ימים, בעוד האבקנים סגורים ואינם מפיצים אבקה. כך נמנעת האבקה עצמית. האבקנים מבשילים בימים 8–10, בהדרגה, דּוּר אחרי דּוּר. גרגרי האבקה קטנים, קוטרם כ-25 מיקרון, מספרם עשוי להגיע לכדי 2 מיליון לפרח. אין בפרח צוף, והגמול למאביקים הוא אבקה, המיוצרת בפרח בשפע. ההאבקה של הכלנית האדומה נעשית על-ידי חיפושיות (זבליות-פרחים, בעיקר מהסוג אמפיקומה), שהרי חיפושיות אלה הן מן החרקים המעטים הרואים אדום. אך גם דבורי-דבש מאביקות כלנית, ללא הפליה בין הצבעים השונים של הפרח, אולי בזכות קרינה אולטרה-סגולה המוחזרת מהפרח. כן נמצאו מאביקי כלניות מבין הזבובים, התריפסים, חיפושיות נוספות (לא רק זבליות-פרחים) ועוד. החרקים מוצאים בפרח אבקה לאכילה, ואולי גם מחסה ואתר מתאים ללינה ולהזדווגות. חלק מן החרקים המבקרים בפרח גם אוכלים את אברי הפרח, אך נראה שיחד עם זה רובם גם תורמים להאבקה.
דבורי-דבש מבקרות בפרחי כלנית בעיקר כשאין עדיין פרחים רבים אחרים, ואין הן מפלות בין פרחים אדומים לאחרים. כך נוהגות גם דבורי בר וחיפושיות קטנות.
נראה שמתרחשת גם האבקת-רוח. ייתכן שיש גם מידה מסויימת של האבקה עצמית, אך שיעורה אינו מכריע.
הפרי מקובץ, והוא כולל כמה מאות זרעים (פרודות חד-זרעיות, למען הדיוק). כל זרע מצוייד בעטיפה צמרית דלילה, המאפשרת הפצה יעילה למרחק ניכר בעזרת רוח.
הזרע נובט כעבור כמה חודשים, בסתיו, ומגיע לכלל פריחה כבר אחרי 2–3 שנים.
הכלנית נפוצה בארץ בכל חלקיה הימתיכוניים (פרט לחולות ולביצות), וחודרת אף לשולי המדבר. ברוב שטח תפוצתה גדלה רק הכלנית האדומה, ורק בצפון (ומעט מאוד גם במרכז) יש כלניות בכל הצבעים.
בסוג כלנית 120 מינים, בארץ רק אחד. מין זה נפוץ גם בארצות הים התיכון האחרות, בעיקר ביוון, טורקיה, סוריה וארץ-ישראל, וכן במזרח התיכון.

מעניין לעקוב בשדה אחר חריגים במבנה, ולגלות פרטים "אנומליים". כמעט בכל אוכלוסיה גדולה אפשר לגלות חפה ש"התבלבל" וצמח, ליד החפים האחרים הירוקים והשסועים, בצורת עלה כותרת: צבעוני, בלתי-מחולק, דק. או עלה כותרת במיקומו, אך נראה בצורתו כחפה: ירוק ושסוע ועבה. או עלה כותרת שגדל כאבקן, או אבקן שגדל כעלה כותרת או כחפה. מהכלנית מהמין שלנו וממינים אחרים טופחו צמחי נוי, מהם עם פרח "ממולא", שלו מספר דורים של עלי כותרת.

ברומי השתמשו בפרחי כלנית נגד כאב-ראש, ובפקעתה – נגד כאב-שיניים. הרומאים האמינו גם בכוחה של הכלנית הפורחת ראשונה בעונה נגד קדחת. בימי הביניים היו מכשפים תולים זר של פרחי כלנית על צווארו של חולה לרפאו. עלי כלנית נחשבים אצל ערבים בארץ כסגולה להגברת הטלה של תרנגולות.

כתב מייק לבנה

איך נבדיל בין כלנית נורית פרג וצבעוני

לא עודכן