דולב מזרחי הוא עץ גבוה ועב-גזע, נשיר-חורף, מהיר-גדילה. בולט מאוד בנופים מסויימים, אך נחשב לנדיר בארץ – מספר פרטיו בטבע מגיע כנראה לכמה מאות בלבד, אולי לאלפים בודדים. מספר אתריו בארץ מגיע ל-75, רבים מהם שרידיים עם עצים בודדים בלבד.
העלים גדולים, שסועים עמוקות ל-5 אונות, האונות מפורצות-משוננות. יודגש כי עלה גדול ומפורץ לאונות נפוץ אצל מינים רבים שאין כל קרבה ביניהם, כמו תאנה, קיקיון מצוי , אדר סורי (בעיקר מיני-אדר צפוניים מפורסמים), ואין לבלבל ביניהם. העלה שעיר, בעיקר בצדו התחתון.
הגזע מתקלף טלאים-טלאים, ומראהו ציורי בכתמים לבנים וירקרקים. גם צורת הגזע מעניינת, רבת-סיקוסים, בעיקר בעצים זקנים שנפגעו מדי פעם בפגעי טבע כמו שטפונות. בעצים הגדלים בתרבות, הגזע ישר ו"משעמם" יותר. העץ, הגדל על פלגי מים, צומח מהר הן לגובה (עד 25 מ') והן לעובי (גזעים בקוטר 2 מ' אינם נדירים).

דולב מזרחי פורח באפריל–מאי, בעוד העץ עירום מעלים, מעט לפני לבלוב העלים. הפרחים זעירים, מואבקי-רוח, חסרי צבע, חד-מיניים. פרחי זכר ופרחי נקבה גדלים על אותו עץ, לעתים על אותו ענף.
הפרי (בעצם קרקפת-פירות, פרי מקובץ) נראה ככדור קיפודי בקוטר 3 ס"מ, עטור כולו בבליטות מעין קוצים קהים. בהיפתחו הוא מפזר מאות זרעים (אגוזיות חד-זרעיות) מצוידים בציצת שערות להפצה ברוח.

דולב מזרחי גדל בר בצפון הארץ משני עברי פרשת המים, לגדות נחלים המוליכים מים כל השנה – בעיקר לאורך נחלי בצת, כזיב, עמוד, שניר (חצבני) וחרמון (בניאס). פרטים בודדים מדרימים עד הרי יהודה. המאבקים של חובבי הטבע על שמירת זרימה בנחלי הגליל נסבו במידה רבה על הצלת עצי הדולב, והם נחלו הצלחה ניכרת. אך זאת לא לפני שחלק מעצי הדולב כבר מתו.
המין מקובל ומצליח מאוד בתרבות, בפארקים ובשדרות. שימש פה ושם בארץ בעבר לבניין, אך באורח נדיר למדי.
תפוצתו העולמית של המין משתרעת בארצות מזרח הים התיכון והמזרח התיכון, מאיטליה עד הרי קווקז והימלאיה. בטורקיה וביוון גדלים עצים בני מאות שנים שהגיעו לממדים אדירים. נופו של העץ שם מתפשט יותר לרוחב מאשר לגובה, בניגוד לרגיל בארץ.
בסוג 10 מינים, מהם רק שניים בעולם הישן. בחצי הכדור המערבי גדל בין היתר מין בשם דולב מערבי. אין מחסומי-רבייה בינו לבין הדולב המזרחי (פרט למרחק), ואם הם נשתלים בידי אדם סמוכים זה לזה – נוצרים בנקל בני-כלאיים.

השם העברי נזכר בתלמוד הירושלמי, ונשמר עד היום בפי ערביי הארץ. יש המזהים את הערמון הנזכר בתנ"ך עם מין זה.
ברפואה העממית השתמשו בעליו לריפוי כוויות (אולי דווקא משום שהשעירות שעל העלה גורמת גירוי לעור), ובקליפה ובפירות – נגד עקיצת עקרב והכשת נחש.

כתב מייק לבנה

לא עודכן