טופח כדורי הוא צמח חד-שנתי, קירח, נטוי עד זקוף, גובהו 50-15 ס"מ. שלא כמו במיני טופח רבים אחרים, הגבעולים אינם מכונפים. העלים מורכבים, בעלי זוג עלעלים צרים, ארוכים ומחודדים, 9-2 ס"מ אורכם, מעט שעירים. הפטוטרות קצרות מן העלעלים, מסתיימות בקנוקנת קצרה, פשוטה ושאינה מתלפפת. עלי הלוואי, הלופתים את בסיס הפטוטרות, בעלי שתי אונות ישרות וצרות, התחתונה קצרה ונוטה כלפי מטה, כך ששני עלי הלוואי נראים יחדיו דמויי-חץ בבסיסם ואילו האונה העליונה ארוכה יותר.
מחיקי העלים יוצאים עוקצי תפרחת קצרים, 1.5-1 ס"מ אורכם, מסתיימים בזיף (זהו סימן חשוב בהגדרת הצמח!) ועליהם נישא פרח יחיד. שיני הגביע מעט בלתי-שוות, משולשות, ארוכות כפליים מצינור הגביע. עלי הכותרת ארוכים כפליים מהגביע, צבעם אדום בהיר. המפרש ארוך מהסירה והמשוטים, מעורק, לעתים בעל כתם סגול במרכזו.
התרמיל צר וארוך, 6-3 ס"מ אורכו, מתחדד בקצותיו, קירח, קשוותיו מעורקות בעדינות, בבשלותו ניתן להבחין בבליטות דמויות רכסים לאורך תפר הבטן, בהתאם לצורת הזרעים המבשילים בתרמיל. הוא מכיל 14-5 זרעים כדוריים-חלקים, שהקנו למין את שמו (גם שם המין המדעי, sphaericus, משמעו "כדורי" בלטינית), צבעם ירוק כהה, חום או שחור.
טופח כדורי פורח באביב. הוא צמח נדיר הגדל בקרקעות חוליות במישור החוף המרכזיים ובבתות ובחורשים בהרי יהודה. תפוצתו העולמית באירואסיה, צפון אפריקה והמזרח התיכון ומשם חדר לאמריקה.
שם הסוג המדעי Lathyrus, משמעו "אפונה" ביוונית עתיקה. טופח כדורי מכונה באנגלית  Grass pea, "אפון הדגן", או "טופח דגני", בשל עליו המזכירים עלי דגניים.
בסוג טופח כ-160 מינים. בישראל נאספו 24 מינים, רובם נדירים, מהם 7 הינם צמחים אדומים בסכנת הכחדה ורק 7 מינים מצויים או נפוצים.
כתב דרור מלמד


בסוג טופח כ–170 מינים, בארץ 24, כולם פרט לשניים הם חד-שנתיים, גבוהים ויפים. טופח הוא סוג מגוון, שמיניו שונים זה מזה בגורמים רבים, עד שכל הכללה לגבי תכונות הסוג יש לה חריגים, והספרים כותבים אותה בתוספת "לרוב". ובכל זאת אפשר להבחין מיד שמין בלתי-מוכר הוא כנראה טופח: העלה מנוצה לרוב, מורכב מזוג אחד (לפעמים יותר) של עלעלים. בבסיסו זוג עלי-לואי גדולים, וציר העלה מתמשך בקצהו לקנוקנת. הגבעולים לרוב מכונפים או ממוקצעים. הפרח פרפרני טיפוסי, במינים רבים צבעו כתום–חום בהיר טיפוסי. הוא מפריש צוף ומדיף ריח, ומואבק על-ידי חרקים, בעיקר דבורים. את אבקתו הוא מעביר לחרק בשיטת "משחת-השיניים": 9 אבקנים מאוחים ואחד חופשי, כולם כלואים בתוך הסירה, ובה מצטברת האבקה הבשלה. האבקה מבשילה לפני שהצלקת בשלה לקלוט אבקה. משנעמד חרק על הפרח הוא לוחץ על המשוטים והסירה, ואז דוחף עמוד העלי מעט אבקה דרך סדק שבראש הסירה אל גחונו של החרק. בתוך הסירה נותרת די אבקה כדי להאביק גם את החרק הבא שיבקר בפרח. הפרי הוא תרמיל סרגלי פחוס, רחב בגבו הרבה יותר מאשר בגחונו, נפתח בשתי קשוות. הסוג טופח קרוב לסוגים בקיה ואפון. השם טופח הוא קדום, נזכר 7 פעמים בכתבי חז"ל. היו מכינים מזרעיו גריסים וכן היו אוכלים את זרעיו כשהם מבושלים, כמו עדשים, אך זה נחשב מזון לשעת הדחק. מיני טופח משמשים היום בארץ כגידול חקלאי נדיר לחציר, במעורב עם דגניים. בארצות אחרות הם נחשבים לצמחי מספוא ומרעה חשובים. המין טופח ריחני מקובל מאוד כצמח-נוי מטפס, נקרא גם "אפונה ריחנית".
מיני טופח משמשים למאכל אצל ערביי הארץ, טריים או מבושלים. ברפואה העממית הם נחשבים כתרופה לשלשול, לפצעים בעור הפנים וכממריץ יצירת חלב-אם.
כתב מייק לבנה


לא עודכן