שעורת החוף היא דגן חד-שנתי, זקוף או נטוי, גובהו 40-10 ס"מ, מסועף מבסיסו. העלים מתחדדים שעירים-קטיפתיים. התפרחת שיבולת, העשויה מקבוצות בנות שלש שיבוליות הקבועות לסירוגין בשני טורי אורך בשקעים שבציר השיבולת.
בשעורת החוף כל שלישיית שיבוליות מכילה שיבולית אמצעית בעלת פרח יחיד דו-מיני, תלת-אבקני, פורה, ושתי שיבוליות צדיות עקרות, אך מפותחות. השיבולית האמצעית חסרת עוקץ ואילו שתי השיבוליות הצדיות, קצרות יותר מן האמצעית ונישאות על עוקצים קצרים. גם הפרח של השיבולית האמצעית יושב בין הגלומות כשהוא חסר עוקץ. השיבוליות איזמלניות ופחוסות מגבן. סימן היכר חשוב, המבדיל בין שעורת החוף לשעורה נימית הדומה לה מאוד הוא התרחבות בחלקן התחתון של הגלומות הפנימיות של השיבוליות הצדדיות לכדי כנף אופיינית, שרוחבה 1.5-0.5 מ"מ. הגלומות החיצוניות וכן הגלומות של השיבולית האמצעית דמויות זיף ומחוספסות. המוצים של השיבוליות הקיצוניות מסתיימים במלען, הקצר מהמלען של המוץ בשיבולית המרכזית. הפריחה באביב.
שעורת החוף גדלה באזורים לחים, ביצות, שלוליות חורף וגדות נחלים וכן בקרקעות כבדות ברוב גלילות הארץ, למעט בדרומה. תפוצתה העולמית נרחבת ומשתרעת בכל היבשות. בארצות מסוימות יש לשעורת החוף חשיבות כלכלית, משום שהיא משמשת כעשב מרעה, בעיקר באזורים של קרקעות מלוחות.
ידועים יותר מ-40 מיני שעורה בעולם, בארץ תועדו 8 מינים, מיעוטם אפיזודי. אלפי זני תרבות של שעורה טופחו ברחבי העולם. לכל מיני השעורה תפרחת שהיא שיבולת צפופה העשויה משיבוליות היושבות בשלישיות על מפרקי ציר השיבולת. הגלומות בדרך כלל צרות ושעירות והן הקנו לסוג את שמו העברי – "שעורה". המוצים מסתיימים על פי רוב במלענים דקים. ההפריה עצמית. ברוב מיני הבר מתפרק ציר השיבולת בעת ההבשלה, תכונה המבטיחה הפצה יעילה יותר של הזרעים.

כתב דרור מלמד

עודכן