שוש קרח הוא שיח מסועף הגדל במקומות לחים סמוך למקווי מים. גובהו כ1-מ'. הענפים מעוצים נוןשאים עלים רבים. מערכת השורשים מסועפת בקרקע ומצמיחה חוטרים רבים באמצעות ניצני שורש.
העלים מסורגים על הגבעול אורכם 15-7 ס"מ. מנוצים פעם אחת. בעלי 7-5 זוגות עלעלים, העלעל האחרון בודד נישא בקצה ציר העלה. העלעלים פשוטים, מעוגלים שפתם תמימה נישאים על פטוטרת קצרה. שטח פני העלה התחתונים מכוסים שערות כוכביות בהירות וכך גם ציר העלה, הגבעול הירוק, וגביע הפרח.
הפרחים פרפרנייםצבעם סגול כחול. אורך הפרח 1.5 ס"מ, מסודרים בתפרחות דלילות דמוית שיבולת, קצרות מהעלה שהן יושבות בחיקו. הגביע כמעט דו שפתני בן  5 אונות, בבסיסו חפה קרומית נשירה. הכותרת בת 5 עלים שונים בצורתם: המפרש צר וארוך. מסתיים בחוד. צבע חלקו העליון ארגמן סגול המשתנה בבסיסו ללבן. חריץ עמוק מחלק את המפרש לשני חלקים זהים. המשוטים צרים, מפושקים מקבילים, צבעם סגול ארגמן עז. הסירה צנועה צרה וארוכה, בעלת קצה ארגמני. בתוכה מוסתרים 10 אבקנים, 9 מהם בעלי זירים מאוחים ואבקן אחד חופשי. עמוד עלי בהיר ארוך מהאבקנים, השחלה עילית. הפריחה ממאי עד אוקטובר.
הפרח מואבק ע"י חרקים. הפרי תרמיל שטוח,  אורכו 3-2 ס"מ המכיל עד 7 זרעים. הוא נפתח לאחר שהתייבש. הזרעים שטוחים עגולים.
שוש קרח הוא צמח מוגן הגדל במקומות לחים בשולי ביצות, מעיינות או גדות נחלים. מצוי בעמק עכו ובחוף כרמל, בשרון בפלשת, בגליל, בעמק יזרעאל, בבקעת כנרות ובעמק בית שאן, בשפלה בשפלת החוף. בבקעת הירדן וים המלח, ובגולן.
תפוצתו העולמית נרחבת. הוא גדל בצפון אפריקה ובכיף, בארצות אירופה, אסיה, צפון מזרח הודו, ומזרח אוסטרליה. הוא ידוע כצמח מרפא חשוב המוכר ככזה עוד מימי קדם והוא מבוקש ביותר ברפואה המסורתיות וברפואה המודרנית. היה בשימוש כצמח מרפא במצריים, בסין, ביוון, ברומא בהודו והוא מוזכר גם במשנה. שם הצמח ניתן לו על ידי פדניוס דיוסקורידס רופא יווני, פרמקולוג ובוטנאי שחי במאה הראשונה לספירה שתאר את הצמח. שמו הוא צרוף המילים היווניות glykys-מתוק ו- rhiza-שורש.
עיקר החומר הפעיל בשוש מצוי בשורש והוא גליציריזין (glycyrrhizin). זהו חומר מתוק ביותר. זהו ספונין טריטרפני המורכב ממלח אשלגן-סידן-מגנזיום וחומצת גליצריזין. ספונינים הן תרכובות היוצרות במים קצף דמוי סבון. נמצא שגליציריזין המצוי בשוש הוא בעל מבנה סטרואידי. בדומה לתרופות סטרואידיות אחרות לדוגמה קורטיזון, חומרים אלה מסייעים לריפוי דלקות ומשמשים כמשככי כאבים שיגרוניים. כמו כן, הם שומרים על איזון אופטימלי בין יוני הנתרן ואשלגן בדם ומעודדים הפרשת הורמונים מיותרת הכליה. במינון מתאים הגליציריזין יעל לטיפול במחלות בדרכי הנשימה ומחלות נוספות. ברפואה המסורתית, מיצוי החומר נעשה ע"י השריית השורש במים למשך יממה ושתיית התרכיז. ריכוז גבוה של החומר, עלול לגרום לתופעות לואי כמו עליה בלחץ הדם. כמו כן עלול להיווצר מצב בו מתרחשת ירידה ברמת האשלגן וצבירה של נתרן. כתוצאה מכך נוצרות בצקות. התופעות נעלמות עם הפסקת השימוש בחומר.
חומרים נוספים המצויים בצמח הם: ספונינים אחרים המצויים בכמויות קטנות. לדוגמה: איזופלבנואידים- נוגדי חמצון המשפיעים על הגוף בדומה להורמון האסטרוגן, ומגינים על הכבד ע"י הורדת רמת האנזימים הפעילים בו. עי"כ משפרים את מצב הרקמות בחולי הפטיטיס. קבוצה נוספת הם סטרולים - תת קבוצה של סטרואידים, קומרינים שהן תרכובות שכיחות בצמחים ומשמשות בתעשיית התרופות. כמו כן עמילן, וסוכר.
ברפואה העממית החומר מקובל כנגד כיב קיבה, תחלואים בדרכי הנשימה, אבנים בכליות, מחלות עור, מחלות בכבד, ובטיפול במערכת ההפרשה. ברפואה הסינית גם כיום הוא צמח מרפא חשוב לריפוי כיבים בקיבה ובתריסריון, והוא מוסף לתערובת רבות של צמחי מרפא כדי להפיג את טעמם המר. הרפואה המודרנית מייחסת לצמח עוצמת פעילות מתונה. הוא מומלץ בעיקר להכנת תרופות המשפיעות על מערכת הנשימה כחומר מכייח, מרכך שיעול. ולטיפול בכיב קיבה.
חומרים המופקים מהצמח הם בעלי ערך רב גם בתעשיית המזון. חומרי המתקה רבים מקורם בצמח השוש לחומר ניתן תו תקן כבטוח לשימוש במזונות בארצות רבות באירופה ארה"ב וישראל. מכינים מהשוש ממתיקים למשקאות שונים המופקים מהשורש כמו ליקוריץ שחור ותה ליקוריץ. תעשיית הסוכריות השונות מתבססת עליו, הוא מוסף למיני מאפה, פודינג ג'לטין ועוד. השימוש הרחב בשוש הוא בשימוש בתעשיית הסיגריות, כמשפר את טעם הטבק. שאריות חומר הנותרות לאחר מיצוי, משמשות כמייצבות קצף המשמש לכיבוי אש. בארצות אחדות באגן הים התיכון נהוג להכין משקה מתוק הקרוי "סוס" המיוצר ממיצוי השורש.
לאור הביקוש הרב לשורשי צמח השוש  הוא הפך להיות גידול חקלאי בארצות רבות כמו: הודו, אירן. איטליה, אפגניסטן, סין, פקיסטן וטורקיה. מרבים אותו מייחורים הנשתלים בקרקעות מנוקזות בשמש מלאה. הייחורים מושקים והצמחים מדושנים. יבול השורשים נאסף כעבור שנתיים שלוש.
כתבה ערגה אלוני



לא עודכן