ביקיה תרבותית היא קטנית חד-שנתית עשבונית. המין גדל בר בארץ, ומוכר גם כצמח תרבות שמגדלים אותו בשטחים מעובדים כמספוא לבעלי-חיים במשק האדם. הגבעולים ארוכים ועדינים, והצמח נאחז בצמחים אחרים בעזרת הקנוקנות שבקצות עליו. גובהו 25–15 ס"מ. העלים מורכבים-מנוצים פעם אחת, והם מסורגים על הגבעול. העלעלים פשוטים, מספרם 5–15, שפתם תמימה, והם מסודרים בזוגות על ציר העלה, המסתיים בקנוקנת. במקום החיבור בין העלה לגבעול יושבים עלי לוואי משוננים וקצרים.
ביקיה תרבותית פורחת בין פברואר ליוני. הפרחים פרפרניים, גודלם כ-2 ס"מ והם יושבים בחיקי עלים. הגביע בעל 5 שינים מחודדות בלתי שוות, השינים העליונות ארוכות מהתחתונות. הכותרת בולטת בשני צבעיה: מפרש הפרח צבעו לילך ולסירה צבע בורדו. מספר האבקנים 10, והם חבויים בתוך הסירה וצמודים לשחלה. השחלה עילית, והיא נישאת על עוקץ קצר. עמוד העלי ארוך ושעיר ובראשו צלקת. הפרח מואבק על-ידי דבורים, האוספות ממנו גם צוף וגם אבקה. אורך התרמיל 5–3 ס"מ. עם הבשלתו הוא נפתח תוך התגלגלות הקשוות ופיזור הזרעים הכדוריים.
ביקיה תרבותית נפוצה בבתי גידול טבעיים ובסביבת האדם – בשטחים פתוחים בחבל הים-תיכוני, בבתות-הספר, במדבריות. זהו צמח חשוב גם לחקלאות, והוא משמש להאבסת בעלי חיים כמו פרות סוסים ואוכלי עשב אחרים.

קיים זן נוסף של ביקיה, אשר מצטיין בעלים צרים ובפרחים בעלי גוון אחד, והוא נחשב לתת-מין של הביקיה התרבותית. בתת-מין זה יש צורה נוספת של פרחים: תת-אדמתיים. לפרחים אלה אין כותרת, ופירותיהם תרמילים שזרעיהם אינם מופצים למרחק. תכונה זו – שיש לצמח שני סוגי פירות, סוג אחד על גבי הענפים, שמפיץ זרעיו למרחקים; וסוג אחר באדמה, שזרעיו נשארים במקום של צמח האם – קרויה אמפיקרפיה. היא קיימת גם בצמחים אחרים כגון אוזן-גדי ואמיך קוצני.

על הסוג בקייה
פרח פרפרני טיפוסי, ועלה מנוצה ובקצהו קנוקנת – הרי זו לרוב ביקיה (או לפעמים גם אפון או טופח או עדשה). ליתר בטחון נבדוק תכונות נוספות, המבדילות ביקיה מסוגים דומים: לעלה הביקיה יש בבסיסו זוג עלי-לוואי, קטנים מן העלעלים. במינים רבים יש צופנים על עלי-הלואי או על עלי הגביע. משערים שהצוף המופרש מהם, המושך נמלים, מסייע בכך שהנמלים מגינות על הצמח בפני זחלי פרפרים העלולים לאוכלו. הפרי סרגלי, אורכו לפחות כפול מרוחבו. עמוד העלי כפוף וראשו שעיר. זה סוג נפוץ, עם 150 מינים בעולם, 24 מינים בארץ. שמו נזכר כבר בתלמוד הירושלמי ובתוספתא, והוא דומה לשם המדעי. הניקוד של האות הראשונה נקבע בחיריק, בעקבות השם המדעי, אך בקהל החקלאים מקובל לבטאו בפתח. מינים אחדים תורבתו, בראשם הפול, שהוא מין בסוג ביקיה, וכן הכרשינה, ומינים אחדים משמשים כמספוא מזין לבהמות. הפריחה חלה באביב. בסיס הגביע מעוגל או מגובנן, ונאגר בו צוף. בפרח 10 אבקנים, זיריהם של 9 מהם מאוחים לצינור ששפתו העליונה מלוכסנת. ההאבקה היא מטיפוס "משחת השיניים": כל נגיעה של חרק בפרח גורמת לגושיש אבקה לצאת מבעד לסדק בראש הסירה (עלי הכותרת הפנימיים) ולדבוק בבטן החרק, ובביקור הבא יצא שוב גושיש נוסף. האבקנים מבשילים לפני העלי, מה שמגדיל את הסיכוי להאבקה הדדית, אך יש גם עונת חפיפה, ואז שכיחה האבקה עצמית. עמוד העלי שעיר. הפרי תרמיל מוארך ופחוס. קשוותיו מסתלסלות בהתייבשן ונפתחות ב"פיצוץ", הזורה את הזרעים למרחק קטן. מספר הכרומוזומים 10, 12 או 14 או מכפלה של אלה. במינים רבים מופיעים בצמח שני מיני פירות: פרי רגיל הנישא בראשי ענפים, ופרי אחר המבשיל מתחת לפני הקרקע. בכל חלקי הצמח, ובעיקר בזרעים, יש לעתים רעלים הפוגעים בחרקים, אך אינם גורמים נזק ליונקים, לאדם ולבהמתו. תפוצתו העולמית של הסוג מרוכזת בעיקר סביב הים התיכון, במזרח התיכון ובדרום אירופה.

כתבה ערגה אלוני

עודכן