תודרה מעובה היא צמח חד-שנתי, קירח, זקוף, גובהו 60-15 ס"מ. הגבעולים גליליים, מעורקים קלות, מזוותים מעט, קרחים, אך לפעמים עטויי שערות דלילות בחלקם התחתון, לעתים מסתעפים בחלקי הגבעול העליונים. עלי הבסיס אינם מסודרים כשושנת והם הראשונים לנבול. הם בעלי פטוטרות ניכרות, שסועים-כינוריים, באופן שהאונה הקיצונית דמוית ביצה הפוכה, ו-4-2 זוגות האונות הצדדיות, העשויות להיות נגדיות או מסורגות על ציר העלה, הינן דמויות ביצה הפוכה או מוארכות, מחודדות ומשוננות בשוליהן.
עלי הגבעול מסורגים, חסרי עלי-לוואי, בעלי פטוטרות קצרות, שסועים, באופן שהאונה הקיצונית מחודדת - דמוית-רומח או קטומה, מלווה ב-3-2 זוגות של אונות צדדיות, כל האונות משוננות. העלים קרחים, או שעירים בדלילות.
התפרחות – אשכול צפוף בראשי הגבעולים, המתארך עם ההבשלה, בדומה למיני מצליבים אחרים, כך שבעוד הפרחים התחתונים מבשילים לכדי פירות מפותחים, עדיין ראשי הגבעולים נושאים פרחים. הפרחים קטנים, להם 6 אבקנים, נישאים על עוקצים קצרים. עלי הגביע זקופים, מוארכים, קהים. עלי הכותרת צהובים, ארוכים מעט מהגביע, דמויי-מרית.
תודרה מעובה ניכרת, כרוב מיני המצליבים, בפרייה. הפירות מפושקים, כמעט ניצבים לגבעול. עוקץ הפרי קצר, 4-2 מ"מ, מוצק ועוביו כעובי הפרי. זהו סימן חשוב להגדרת המין, המבדיל אותו מתודרה סייגית, שלפירותיה עוקצים דקים וארוכים והם נטויים כלפי מעלה.
עוקץ הפרי המעובה הוא אשר הקנה למין את שמו העברי. שם המין המדעי, erysimoides, "דמוי אריסימון", ניתן בשל דמיונה של תודרה מעובה למיני אריסימון שונים, שגם להם עוקץ-פרי קצר ומעובה. הפרי קציץ, הנפתח בשתי קשוות ולו 2 מגורות הנפרדות זו מזו על ידי מחיצה קרומית. אורך הפרי 4-2.5 ס"מ, הוא אשון, גלילי, קירח, מצטרר בהדרגה ובקצהו ניתן להבחין בעמוד-עלי בעל צלקת המחולקת קלות ל-2 אונות. קשוות הפרי קרומיות, מעורקות ב-3 עורקים לא בולטים, מכווצות מעט בין הזרעים, כך שלאורך הקציץ נראות התעבויות עדינות במקום הזרעים. הזרעים מוארכים, צהבהבים.
תודרה מעובה פורחת בחורף ובאביב. היא נפוצה באשפתות, בערבות ובשולי שדות, בעיקר במזרח הארץ ובדרומה, שם היא מהווה מין מחליף (ויקארי) לתודרה סייגית. בשנים האחרונות התפשטה בשרון, שם היא גדלה במקומות גידול דומים לאלה של תודרה סייגית. תפוצתה העולמית משתרעת במזרח התיכון ובאפריקה ומשם התפשטה לכל היבשות.
שם הסוג המדעי, Sisymbrium, הוא עתיק יומין ושימש ביוונית עתיקה לתיאור צמחים שונים. השם "תודרה" מקורו מסורית וחדר לשימוש עממי בערבית. רופא מוסלמי ירושלמי בן המאה העשירית בשם אלתמימי מתאר את השימושים שעשו תושבי הארץ בתודרה: "זה הירק - העלים שלו נאכלים באלשאם, מבושלים בשמן אנפאק [שמן המופק מן הזיתים הירוקים שעדיין לא הבשילו . מקור השם יווני - anfa kinon - והוראתו : תוצר פרי בוסר] ומלח , כפי שנאכלים כל ירקות הבר ואז חריפותם מתמעטת. ויש אנשים באלשאם המכינים ממנו תערובות עם החובצה ויש שאוכלים אותו עם שמן. וסגולתו היא חימום הקיבה והרחקת הגזים, המסת הליחה הלבנה הגסה, הורדת הווסת ופתיחת עצירויות". גם אבן אלביטאר, בן המאה ה-13, רופא ספרדי מגדולי הרופאים של ימי הביניים, הזכיר את "אלתודרא" בקשר לאזורנו: "וצמח זה ידוע בירושלים ובמחוזותיה". המלומד המוסלמי בן המאה ה-11 אבו אלריחאן מחמד בן אחמד אלבירוני בחיבורו הרפואי ציין ש"לצמח הנקרא בסוריה תודרא זרעים הדומים לגרגיר, ויש כמה מינים שלו, וקצתם בעלי חריפות" (מתוך: א"י וסוריה עפ"י תיאורו של אלתמימי, מאת זהר עמר וירון סרי בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד). גם שמידע מציין כי צמחי התודרה מדיפים בהפצעם ריח צנון חריף, המשמש כהגנה כימית מפני מכרסמים. ריח זה אהוב על האדם ועלי הצמח הצעירים משמשים לתיבול והכנת סלט. הבדווים בנגב משתמשים בצמחי התודרה כתחליף לטבק ( אבי שמידע, לקסיקון מפה: צמחי ישראל -המדריך השלם לצמחים ופרחים בארץ ישראל, הוצאת מפה, 2005).
השם "תודרה", כשמו העברי של הצמח, נזכר לראשונה במילון לצמחי ארץ ישראל בהוצאת ועד הלשון העברית שיצא לאור בשנת תש"ו (1946), שם הוא מופיע בהגייה: "תּוּדָרָה" שאח"כ שונתה ל"תֻּדְרָה".
בסוג תודרה יותר מ-40 מינים, 7 נאספו בישראל, רובם נדירים.

כתב דרור מלמד

לא עודכן