להבנת מושגי היסוד בשרכים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את המבוא לשרכנים .

שבטבט ענף הינו שרך רב-שנתי, ירוק-עד, ניכר בגבעוליו הפרוקים, המתנשאים לגובה של עד כמטר אחד. מקנה שורש זוחל תת-אדמתי עולים בצפיפות גבעולים תלומים-מצולעים, חלולים, ירוקים-מכחילים, מטמיעים, עשויים פרקים-פרקים. חלק מהגבעולים נושאים את המנבגים, אולם אין הבדל צורני בין הגבעולים ה"עקרים" והגבעולים ה"פוריים". במפרקי הגבעול התחתונים יוצאים דורים של עד 15 ענפים, דקים מהגבעול, פרוקים, אף הם חלולים. העלים מאוחים לנדן שאורכו עד כ-1 ס"מ העוטף את מפרקי הגבעולים והענפים, צבעו ירוק בצעירותו והוא נעשה חום בחלקו התחתון ומאפיר בחלקו העליון. את שפת הנדן מעטרות 20-5 שיניים שחורות, שהן שרידי העלים המאוחים, כל אחת הדוקה אל צלע בגבעול או בענף, שוליהן לבנים-קרומיים ובקצותיהן מעין שערה. 

המנבגים קרומיים, מרובים, ערוכים בדורים של 7-5 באצטרובלים דמויי-אלה, המסתיימים בחוד קצר, נישאים בראשי הגבעולים. המנבגים משחררים את הנבגים דרך חריצי-אורך. הנבגים מרובים, כדוריים, מצויידים ב-4 רצועות סליליות היגרוסקופיות, היוצאות מנקודה אחת על-פני הנבג, נקראות מתזים (אלטרות) ומסייעות בהפצת הנבג על ידי התכווצות והתרפות, בהתאם ללחות האויר. עם נביטת הנבגים מתפתח יצע-שרך (פרותליון) הפלואידי, בסיסו דמוי-כרית ובחלקו העליון אונות פרושות ירוקות. יצע זה נושא אברי רביה זכריים ונקביים ולאחר ההפריה נוצר עובר דיפלואידי, המתפתח לשבטבט הבוגר.

שבטבט ענף הוא מין רב-צורות וקיימים מופעים ברמות משתנות של סיעוף הענפים ומספר התלמים לאורך הגבעולים והענפים ויש שהתייחסו למופעים אלה כאל תתי-מינים.

ניתן למצוא שבטבט ענף נושא אצטרובלי מנבגים בשלים לאורך כמעט כל השנה, למעט בתחילת החורף. בית גידולו גדות נחלים ושולי מקווי מים מתוקים. הצמח, שהיה מצוי בישראל, נעשה נדיר ביותר, עקב הרס בתי הגידול הלחים. תפוצתו העולמית רחבה ומשתרעת על פני כל היבשות.

שבטבט ענף מכיל את האנזים תיאמינאז, המפרק ויטמין 1B ולפיכך עלול להיות רעיל לבהמות מרעה. ברפואה העממית משתמשים בתכשירים המופקים מקנה-השורש של השרך כתכשירים נגד עקרות ובמוהל המופק מהגבעולים להקלת כאבי שיניים.

שבטבט ענף תואר בשנת 1799 ע"י הבוטנאי הצרפתי דפונטיין (René Louiche Desfontaines, 1750-1833). שמו המדעי של הסוג, Equisetum, מלטינית: equus - "סוס", seta - "זיף", לאמור: "זנב-סוס", מאזכר את מראה של אחדים מהמינים (למשל שבטבט ענף), אכן, שמו העממי האנגלי הוא horsetail. שמו המדעי של המין, ramosissimum, מלטינית: "רב-ענפים", כשם העברי, מאזכר את דורי הענפים היוצאים ממפרקי הגבעולים. שם הסוג העברי, שבטבט, מלשון "שבט" - זמורה, מטה, מקל, שוט, שרביט, נזכר לראשונה במילון "ילקוט הצמחים" של האקדמיה ללשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי), בשנת תר"ץ (1930), אך באותו מילון נזכרו שמות קודמים שהשם שבטבט בא להחליפם: בִּטְבּוּט, בִּצְבּוּץ, שְׁבַצְבּוּץ ,זְנַב הַסּוּס. השם שְׁבַטְבַּט עָנֵף נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ-ישראל שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).

בסוג שבטבט יותר מ-20 מינים מוסכמים, בישראל גדלים 2 מינים, שניהם נדירים.

כתב: דרור מלמד


עודכן