עשבת המרעה היא עשב רב-שנתי גבוה, עד מטר ואף יותר, מסתעף מאוד, מתת-משפחה הנקראת בלועזית על-שמו של סוג זה. המין נקרא בעבר בשמו המדעי כלוריס גויאני, ובלשון העם עשב-רודוס. הצמח עשיר בחלבון, והוא הוכנס לארץ בשנות ה-30 כגידול חקלאי למרעה זרוע, למספוא ולשחת. לצמח עלים רבים, מחוספסים. לשונית העלה קרומית, שעירה וריסנית. למין זה, כמו למינים נוספים הקרובים אליו, בלוטות להפרשת מלח בעלים, המונעות הצטברות של המלח בתאים ומקנות לו עמידות בפני ההשפעה המזיקה של המלח. בזכותן מתאים צמח מספוא זה לגידול בקרקעות מליחות ולהשקאה במים מליחים.
עשבת המרעה פורחת בקיץ. התפרחת ארוכה, מאוצבעת, נישאת בראש הגבעול, מזכירה תפרחת של יבלית. בכל זרוע של התפרחת ערוכות השיבוליות בשני טורים, שניהם בצד אחד של הציר. הצמח מתרבה מזרעים קטנים (4 מיליון לק"ג אחד), והוא מתרבה גם וגטטיבית.
עשבת המרעה משמשת כצמח-מרעה-ומספוא משובח. ב-1981 גידלו בארץ 11,000 דונם של עשבת המרעה. היא גדלה בארץ כיום גם כפליט-תרבות (ואפילו כעשב רע) ברוב חלקי הארץ הימתיכוניים ואף בשולי המדבר. היא משגשגת בבתי גידול לחים למחצה, במיוחד בצידי דרכים ובתעלות. מוצאו של המין באפריקה הטרופית, אך הוא הוכנס לצרכי מרעה לשטחים נרחבים בצפון אמריקה ובדרומה וברחבי אסיה. בכל המקומות האלה הוא פלש, כמו בישראל, לבתי גידול מופרעים כגון צידי דרכים ושולי שדות.
בסוג 40 מינים, בארץ 4. הסוג קרוב ליבלית.

כתב מייק לבנה

לא עודכן