שקד קטן עלים הוא שיח או עץ נשיר, הגדל בר בארץ. הוא דומה לשקד המצוי אך שונה ממנו בעיקר בעליו ובפריו. העלה פשוט אורך הטרף כ3-2 ס"מ, שפתו משוננת. לעיתים מופיעות בליטות זעירות בשפה. הפטוטרת קצרה ולה עלי לואי קצרים נשירים. העלים מסורגים על הגבעול. בניגוד למיני שקד אחרים אין לענפי השקד קטן עלים קוצים.
הפרחים דו מיניים פורחים בחודשי פברואר מרץ, לרוב לפני הלבלוב. בזמן הפריחה מתכסה העץ בקבוצות קבוצות של פרחים גדולים בצבע לבן ורוד. הפרחים ריחניים ומושכים חרקים בעיקר את דבורת הדבש שהיא אחד ממאביקי הצמח. הכותרת בת חמישה עלי כותרת בולטים למרחק. הגביע בן חמש אונות, צינור הגביע מכוסה קשקשים. האבקנים מפורדים מספרם 30-10. הזירים בולטים ומלאים אבקה. העלי נמצא בין האבקנים. הוא מעט גבוה מהם, צבעו לבן חיוור, והצלקת לא בולטת במיוחד. חלקו התחתון של העלי היא השחלה. אצל השקד, כמו אצל שאר בני משפחת הוורדניים השחלה היא תחתית, אך במין זה היא רק בת עלה שחלה אחד.
לאחר ההאבקה תופחת השחלה ומתפתחת לפרי שהוא בית גלעין קשה עטוף בקליפה ירוקה ושעירה. עם ההבשלה משנה הקליפה את צבעה ונושרת כשהיא מותירה על ענפי העץ בית גלעין קשה חום ועבה. בית הגלעין מכיל זרע אחד בלבד. זרעי השקד קטן העלים הם מרים ובלתי אכילים. רעילות השקדים מוקנית להם ע"י חומר המכילים את הרעל ציאניד שנקרא על-שמו של השקד – אמיגדלין. כל-עוד הזרע לא נפגע, האמיגדלין נשמר בתאים והרעל איננו פעיל אך אם מישהו מנסה לאכול את הזרע ומרסק את התאים, האמיגדלין בא במגע עם אנזים המפרק אותו ומשחרר את הציאניד. מנגנון הגנה זה בפני אכילה איננו מיוחד רק לשקד והוא ישנו בעוד צמחים, שהמפורסם בהם הוא צמח הקסבה שנקרא גם טפיוקה ומכינים משורשיו המעובים דייסות ומשקאות.
בית הגידול של השקד הוא בספר המדבר, בחברת אלה אטלנטית ועוזרר קוצני. ובאזורים שחונים בחבל הים תיכוני על מחשופי סלע. הוא נפוץ במזרח הגליל, במדבר שומרון בבקעת החולה וגם בהרי יהודה. מקורו אירנו-טורני.
הצמח מוגן על פי חוק.
כתבה ד"ר ערגה אלוני

עודכן