בן-חיטה מדברי הוא דגני חד-שנתי זקוף, גובהו 15–25 ס"מ. הוא מסתעף בבסיסו, בקרבת הקרקע, לקנים רבי-פרקים, מה שמשווה לו דמות של שיח, המזדקף בחלקו העליון.
בן-חיטה מדברי פורח ממארס עד מאי. השיבולת דקה, אורכה 20–30 ס"מ, עוביה שוה לכל אורכה. 8–14 מלענים בולטים ממנה סביב-סביב, והם ארוכים ושווים למדי באורכם. הם פונים מעלה והצִדָּה, בזווית רחבה לגבעול, ומקנים לתפרחת הופעה קוצנית. הגלומות קצרות בדרך-כלל מהמוצים. לגלומה 2–3 מלענים, למוץ 1–3 מלענים. השיבולת נושרת בהבשלתה כיחידה אחת. הגרגר מעורה (אינו חופשי).
בן-חיטה מדברי נפוץ בארץ במדבריות ובערבות בכל חלקי הנגב ובאזורים הגובלים בו.
תפוצתו העולמית משתרעת בדרום-מזרח הים התיכון ובמרכז אסיה: ארצות דרום ברית המועצות האסיאתיות לשעבר, דרום רוסיה, אפגניסטן, פקיסטן, אירן, עירק, כווית, ערב הסעודית, דרום תורכיה ומזרחה.
בן-חיטה הוא סוג חשוב במשפחת הדגניים, תת-משפחת הסיסניים, והוא אחד הסוגים הגדולים במשפחתו במספר מיניו. אלה עשבים נמוכים, חד-שנתיים, לרוב עם שיבולת עבה ומלענים בינוניים עד ארוכים. יש בסוג 25 מינים, 11 בארץ, והוא (כפי שמרמז השם העברי) קרוב לסוג חיטה. שני הסוגים נגזרו מאב-מוצא דגני קדמון משותף, ומספר הכרומוזומים הבסיסי שלהם הוא x=7. למינים השונים של בן-חיטה, בדומה למיני החיטה, יש 14, 28 או 42 כרומוזומים. השם המדעי של הסוג משמעו ביוונית "דומה לתיש", או "חביב על תיש". חשיבותו לאדם נובעת מכך, שהגנומים של שניים ממיני בן-חיטה שותפים ליצירת החיטה התרבותית. במבנהו הוא מתאפיין בכך שהשיבוליות ערוכות אחת-אחת על ציר השיבולת (שלא כמו בשעורה, שם הן ערוכות שלוש-שלוש), רחוקות זו מזו. בכל שיבולית 2–8 פרחים. הגלומות הן לרוב גדולות ורחבות במיוחד, דמויות ביצה, והן גלדניות, מעורקות, מסתיימות לרוב במלען. הגרגיר מוארך ופחוס, ובקצהו ציצת שערות.

כתבו אורי קושניר ומייק לבנה

עודכן