אספסת עדשתית היא קטנית חד-שנתית שרועה, קירחת, הניכרת בנקל לפי פירותיה השטוחים. העלה תלתני, עלה-הלואי קרומי ושסוע לשיניים ארוכות.
אספסת עדשתית פורחת ממארס עד מאי. הפרח פרפרני צהוב, קטן. הפרי עגול, שטוח כעדשה, ושמה אכן יאה לה. הפרי אמנם טיפוסי לסוג, היינו סלילי עם כריכות אחדות, אך מתייחד בהיותו שטוח. כריכות הפרי מעטות, דקות, שפתן רקועה ככנף. אין (או כמעט שאין) שיכים בשפת הכריכה. קוטר הפרי 15 מ"מ ויותר, עוביו 4 מ"מ. על פניו צומחות שערות בלוטיות קצרות. תכופות רואים על הקרקע שפע של פֵּרות אספסת עדשתית שנשרו. הפרי יכול לשמש לילדים כעגיל באוזן.
אספסת עדשתית היא מין שכיח מאוד, גדל בבתה, בחורש ובשדות. נפוץ בכל אזורי הארץ הימתיכוניים, חודר אף לשולי המדבר. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות הים התיכון והמזרח התיכון.

השם אספסת מקורו פרסי, ועבר לעברית דרך הערבית. השם המדעי נקרא לפי ארץ מדי שבאירן, משם הובא כנראה אחד המינים ליוון הקדומה. סוגים קרובים הם תלתן, גרגרנית, דבשה ופקטורובסקיה. בסוג אספסת כלולים בעיקר צמחים עשבוניים נמוכים, שפירותיהם סליליים ומתפתלים כשבלול, או לפחות כפופים. העלה תלתני, העלעלים משוננים, העלעל המרכזי נישא על גבעול קצרצר הנקרא פטוטרית (עלה כזה אינו אופייני רק לאספסת, יש עוד סוגים כאלה). בבסיס פטוטרת העלה יש זוג עלי-לוואי, והם מעורים בפטוטרת. הפרחים ערוכים לרוב באשכול קצר ודל-פרחים דמוי-קרקפת. הפרח לרוב צהוב, קטן, מייצר צוף. ההאבקה נעשית על-ידי דבורים במנגנון "התפוצצות", היינו הפרח משחרר במכה אחת את כל אבקתו כאשר החרק לוחץ במקום המתאים. מנגנון זה מקובל כמבטיח האבקה הדדית, אך נמצאה גם האבקה עצמית במינים רבים. המאפיין הבולט של הסוג הוא הפרי המסולסל: לאחר ההפריה גדל תפר-הגב של השחלה, בעוד תפר הבטן אינו גדל, וכך הולך הפרי ומסתלסל (לרוב בניגוד לכיוון השעון). ברוב המינים מצוייד הפרי בשיכים הנאחזים בבגדים, בשְׂער-יונקים ובצמר. יחידת התפוצה היא הפרי כולו, ובו זרעים אחדים. הפרי נטמן באדמה, וכל שנה נובט זרע אחד. מסתבר שהזרעים בתוך אותו פרי שונים זה מזה בעובי הקליפה, מה שקובע כמה שנים יעברו עד שהזרע ינבוט. עם עקירת הצמח רואים בבסיסו, כרוך סביב השורש, את הפרי שהזרע נבט מתוכו. מיני אספסת מקובלים מאוד בחקלאות מקדמת דנא כמזון חלבוני משובח לבקר ולשאר חיות-הבית. היבול לא רק משובח אלא גם גבוה: אפשר לשוב ולקצור אותה חלקה פעמים אחדות בשנה (עד 10). היבול העולמי הוא 450 מיליון טון לשנה. בישראל נהגו לגדל אספסת בעיקר בעמק החולה, וייצרו ממנו קמח-אספסת כתוספת לתערובת ללול ולרפת, וגם חציר משובח. אך בהיותו גידול הצורך מים רבים, חדלו לגדלו בישראל. מיני הבר נחשבים למרעה משובח ביותר, ומשמשים גם כמקור לדבש. נבטים של אספסת משמשים לאחרונה כמזון אופנתי לאדם, והם נמכרים למאכל אדם תחת השם המסחרי אלפלפה, שהוא שמו האנגלי של הסוג. בסוג 55 מינים (הנתונים שונים לפי חוקרים שונים, בין 50 ל-100). מרכז המינים החד-שנתיים בסוג (34 מינים) משתרע באזור הים התיכון; המינים הרב-שנתיים (21 מינים) – במערב אסיה ובמרכזה. בארץ 22 מינים, מהם 18 חד-שנתיים.

כתב מייק לבנה


עודכן