זיפנוצה מדוקרן הוא דגני רב-שנתי, מסועף מבסיסו, קירח, נטוי עד זקוף, גובהו 150-40 ס"מ,  המתרבה וגטטיבית ע"י קנה-שורש מעוצה קצר ויוצר גושים צפופים. הקנים מוקשים, מסתעפים באופן דו-קרני לענפים, במפרקים שעד למחצית גובהם, מכאן שם המין ("מדוקרן", מלשון דו-קרני, דיכוטומי וכך גם השם המדעי: divisa – "מחולק"). נדני עלים יבשים מהעונה שעברה ניכרים במפרקי הגבעולים. הלשונית שבין הנדן לטרף עשויה גדילי שערות. טרפי העלים גלולים, חדים, מכחילים, קצרים מהנדנים. הנדנים העליונים נפוחים מעט וחובקים את שיבולי התפרחת.
התפרחת מכבד גלילי דמוי-שיבולת, אורכו 10-8 ס"מ, צפוף, מלבין, צירו מזוות, אשון וקירח. השיבוליות יושבות בודדות, אורכן 7-5 מ"מ, מוקפות מעטפת זיפים קרחים, לבנבנים או בצבע קש-חיוור, קשיחים, הפנימיים שבהם פלומתיים בחלקם התחתון, הזיף הארוך ביותר אינו עולה על 1.5 ס"מ והמעטפת כולה אינה ארוכה יותר מפי 2 מהשיבולית. מעטפת הזיפים נישאת על עוקץ קצר ועבה הניכר בצבעו הצהבהב. הגלומות אינן שוות, העליונה מחודדת ואורכה כמעט כאורך המוץ התחתון. השיבוליות מכילות שני פרחים תלת-אבקניים, התחתון שבהם עקר.
זיף-נוצה מדוקרן פורח באביב. בית גידולו קרקעות חוליות במדבר - בנגב, בערבה ובמדבר יהודה. תפוצתו העולמית באזורים מדבריים שבמזרח התיכון.
שם הסוג (גם השם המדעי - Pennisetum , מלטינית:  penna – "נוצה", setula – "זיף" ובצירוף: "זיף-נוצה") על שום הזיפים המנוצים שבמעטפת השיבולית, שברוב מיני הסוג. דווקא בזיפנוצה מדוקרן הזיפים אינם מנוצים.
המין תואר לראשונה בשנת 1791 כשייך לסוג דוחן (Panicum divisum) ע"י חוקר הטבע הגרמני גמלין (Johann Friedrich Gmelin, 1748-1804) ובשמו הנוכחי, בשנת 1938, ע"י הבוטנאי ההולנדי הנרארד  (Johannes Theodoor Henrard, 1881-1974).
בסוג זיפנוצה יותר מ-80 מינים, בישראל נאספו 5 מינים – שניים מהם מינים פולשים.


כתב דרור מלמד


עודכן