פיגם מצוי

פיגם מצוי הוא שיח רב-שנתי ירוק-עד, הנפוץ בחבל הימתיכוני. גובהו 70 ס"מ, חלקיו התחתונים מעוצים ואילו צמיחתו הצעירה עשבונית. צבע עליו וענפיו ירוק מאפיר, והם קירחים, אך פניהם זרועים בלוטות צהבהבות המכילות שמן אתרי. כאשר ממוללים חלקים אלה מופץ ריח השמן סביב. הצמח מוכר בעיקר בגלל ריחו החריף. הגבעול עגול. העלים מסורגים, גזורים-מנוצים פעמיים. שפת העלעל משוננת. העלעלים אינם אחידים בצורתם: אחדים גדולים ומנוצים מאד, אחרים קטנים ופחות מנוצים.
פיגם מצוי פורח מפברואר עד יוני. הפרחים ערוכים בתפרחות דמויות סוכך. הפרח נישא על עוקץ, והוא בולט בצבעו הצהוב. קוטרו 10–20 מ"מ. עלי הגביע ירוקים, מספרם 5–4, וזה גם מספרם של עלי הכותרת. סימן מובהק הוא עלה-הכותרת, ששפתו מצויצת. הפרח דו מיני. האבקנים מפורדים ובולטים בפרח, מספרם 10-8. האבקנים מבשילים לפני העלי, והם נפתחים אחד-אחד, בכל פעם מתכופף האבקן הבשל התורן לעבר מרכז הפרח, וחוזר למקומו אחרי יום, עת בא במקומו אבקן אחר. השחלה עילית, צבעה ירוק והיא בולטת במרכז הפרח כמו כיפה. עלי השחלה מאוחים. הפרח מכיל צוף גלוי, המושך אליו חרקים שונים, מדבורים עד זבובים.. הפרי הלקט עם 5-4 אונות, כל אונה מסתיימת בחוד. בפרי זרעים רבים. כאשר הזרעים מבשילים וההלקט מתקשה, נעים ההלקטים ברוח ומפזרים את זרעיהם.
פיגם מצוי צומח בחבל הימתיכוני – בחורש, בגריגה ובבתה וכן בין סלעים. הוא נפוץ ברוב אזורי צפון הארץ ומרכזה. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שסביב הים התיכון.
הריח מבדיל בין מגדרים: אשכנזים נרתעים ממנו, בני עדות המזרח, וכן ערבים, נהנים ממנו. גם השטן נרתע ממנו, לכן מקובל לתלות ענפי פיגם כקמיע מעל מיטת תינוק, נגד עין הרע. שמן הפיגם נקרא רוטין (לפי שמו המדעי של הסוג), והוא משמש מקור לתרופות נגד דלקת פרקים, כאב גב, כאב ראש, הרעלת קיבה, שיעול, דלקת-עיניים, דלקת אוזניים, כינים בשיער. בעבר השתמשו בו לכל בעיה, כולל היסטריה, שיגרון, תולעים בבטן ועוד.
הפיגם מתאים מאוד לתיבול של זיתים כבושים.
הפרח מושך חרקים, אך יתר חלקי הצמח דוחים חרקים בריחם וברעילותם. רק זחלי הפרפר זנב-הסנונית, שהוא אחד מהפרפרים היפים של הארץ, מסוגלים לאכול מעלי הפיגם בלי לסבול מהרעל. הפרפרה מטילה את ביציה על עלי הפיגם. הזחלים בוקעים מהביצים ונזונים מהעלים. את השמן האתרי הם אוגרים בשתי בלוטות החבויות בעורפם קרוב לראש. כשהם נקלעים לאיום הם שולפים את שתי הבלוטות, המתארכות ונראות אז כמו שתי קרניים אדומות. מהבלוטות הללו מופרשים השמנים האתרים שמקורם בצמח. הריח הדוחה משמש להגנה על ידי כך שהוא מרחיק מהזחלים של הפרפר יצורים העלולים לטרוף אותם.
במשפחת הפיגמיים כלולים בין היתר גם כל עצי ההדר.

כתבו ערגה אלוני ומייק לבנה