הרהוריו של צלם... גיורא פנחסי

פעם, כשהייתי קטן, כנראה שהייתי פרח.

או אולי חרק?

בכל מקרה ירקרק...

כי בשבילי, ירוק - זה הכי רחוק,

גם הכי רחב.

לכן כשבא לי לברוח, אז זה רק אליו -

לשכב על הגב, להקשיב לדבריו,

לשקוע בתוכו

ולנשום את ריחו.



וממקום של פרח,

פרח רגיל,

אני עושה לעצמי סוג של תרגיל;

להיות כמו כולם, סתם פרח קטן,

אבל במקום לברוח - לשוב לפרוח!

למשוך אלי, קרוב, את כל מי שאוהב,

בריחוף ונגיעה, שלא יהיה כואב,

כי גם פרחים מרגישים...

לפחות כך אני חושב.



פעם, כשהייתי קטן, אולי לא באמת הייתי פרח,

אבל למדתי להסתכל.

ואת זה,

לעולם,

איש לא יקלקל!