חרוב הוא עץ ירוק דו ביתי, בעל נוף רחב, אשר מגיע לגובה של עד 10 מ'. גזעו עבה ולעיתים הוא מגיע לעובי ניכר. קליפת הענפים המעוצים מחוספסת צבעה חום אפור. הגבעולים הצעירים צבעם חום אדמדם.
העלים מורכבים מנוצים, מסודרים לסירוגין על הגבעול. העלעלים מסודרים נגדית על ציר העלה, יושבים על פטוטרית קצרה. העלעל מעוגל, שפתו תמימה והוא רחב ונוקשה.
הפרחים מסודרים בתפרחות דמויות שיבולת המתפתחות בחיק העלים או על ענפים מעוצים או על הגזע. פרחי זכר ופרחי נקבה בעצים נפרדים. מועדי הפריחה הם מחודש אוגוסט ועד דצמבר ינואר. פריחה עיקרית בסתיו. פרחי הזוויג הזכרי הם בעלי 5 שינים ללא כותרת. 5 אבקנים המכילים כמות רבה של אבקה. הפרחים מדיפים ריח רע וחזק המושך חרקים. תפרחת הזוויג הנקבי גם היא חסרת כותרת. השחלה עילית, צורתה מאורכת וכפופה והצלקת בראשה. השחלה מזכירה תרמיל זעיר. במצעית הפרח מצוי צוף רב. האבקת הפרחים נעשית גם בעזרת רוח וגם באמצעות חרקים כמו עשים וארינמלים.
לאחר ההאבקה מתפתח תרמיל מאורך וקשה שאינו נפתח, המבשיל לאחר שנה. עם הבשלתו ארכו מגיע ל- 30-8 ס"מ, ורחבו 2.5-1.5 וצבעו משתנה מירוק לחום. הזרעים בתרמיל מעוגלים, צבעם חום, קליפתם קשה מאד ומרקמם חלק. הזרע נקרא גרה (שמות ל, יג) מקור המילה קארט שהיא יחידת משקל (חמישית גרם אחד) המשמשת עד היום להערכת אבנים טובות. זרעי החרוב שימשו בעולם הקדום כיחידת משקל היות שאינם מאבדים מים ומשקלם נשאר קבוע.
מלבד הזרעים שבתוכו, מכיל התרמיל עסיס מתוק הנקרא "דבש חרובים". הפרי נאכל ע"י אדם ובהמה. זרעי החרוב נובטים בקושי וגידול הנבט אטי.
מוצא החרוב הוא ים תיכוני אך יש הסוברים שמוצאו הוא הרי תימן. החרוב אינו נזכר בתנ"ך אך הוא נזכר במשנה ובתלמוד. כמו-כן ממצאים ארכאולוגיים מצביעים גם כן על נוכחות חרובים בארץ ישראל רק מתקופת בית שני ואילך. על כן סוברים שכניסתו לארץ היא בתקופה זו.
עצי חרוב נזכרים בספרות הנוסעים שעברו בארץ ישראל, לדוגמה הגמון דניאל
(1106), המזכיר חרובים באזור ירושלים, חברון, תבור, ושכם. גם נוסעים אחרים כמו דובדן (1657), פוקוק (1743) וטריסטראם (1865) מזכירים את הימצאות החרוב בארץ.
חרובים גדלים בארץ בר וכן בתרבות. בשנות ה-50, האביסו בעלי חיים כמו תרנגולות בהמות ועיזים בתערובת שהכילה בתוכה תרמילי חרוב קצוצים. בשטחים החקלאיים בישובים אחדים בשרון ניטעו חרובים למטרה זו. שרידים מאותם חרובים עדין מצויים כאן כמו גם בשטחים שליד נחל פולג.
חרוב מצוי גדל בר בחורש הים תיכוני ברום של עד 400 מטר, בעיקר במפנים דרומיים, יחד עם אלת מסטיק. חרובים גדלים גם ברכס הכורכר מצפון לנתניה ביער פארק יחד עם אלת מסטיק.
עצים רבים בקרבת החוף קיבלו צורה ייחודית כאשר עיקר הנוף מוטה לכוון של נגד הרוח (צורת דגל). הענפים הצעירים מול הרוח נצרבים ממלח הים, בעוד שבעורף, ענפי העץ מוגנים יותר.
נפוץ בארץ לאורך החוף, בהר, בשפלה ובעמקים.
כתבה ערגה אלוני
סוג זה נמנה בעבר על משפחת הקסאלפיניים, שנחנשבת כיום כתת-משפחה של הקטניות.
ביערות קק"ל נטועים מיני חרוב נוספים: קפריסאי וסנדלאווי
החרובים שהרכיב אהרונסון (צילום בתמונות נוספות כאן באתר)
במטרה להשביח את החרובים הגדלים בארץ הרכיב אהרון אהרונסון - על עצי חרוב זכריים, שאינם נושאים פרי - ענפים מזן קפריסאי של חרובים שהוא טעים ועסיסי יותר מחרובי הבר של הארץ. הוא עשה כך במספר עצים על המורדות המערביים של הכרמל. העץ המקורי הוא עץ חרוב זכר, ענף צדדי שלו נושא את ההרכבה של נקבה מהזן המיובא. הפרט המצולם נשתמר ב"בוסתן הכרמל" שליד קיבוץ מעגן מיכאל וזוכה לטיפול מסור של אברהם חסידים.
