משפחת הצלפיים בסדרת הצלפאים (Brassicales, שבה גם מורינגיים, סלודוריים, רכפתיים, באשניים, מצליבים ועוד 11 משפחות ללא נציגים בבר בישראל), כוללת כ-30 סוגים וכ-380 מינים. בעבר כללה המשפחה את מיני משפחת הבאשניים (וכך החלוקה במגדירי הצמחים), אולם עקב מחקרים פילוגנטיים-מולקולריים של השנים האחרונות, המשפחות הופרדו ולפיכך התיאור שלהלן עוסק במשפחה המצומצמת (sensu stricto).
המשפחה קרויה על שם הסוג הגדול במשפחה, צלף, שם המוזכר במשנה כצמח שאבריו השונים נאכלים וחייבים בהפרשת מעשר (מסכת מעשרות, פרק ד', משנה ו'). יש המייחסים את מקור השם לכך שפירות הצלף נפתחים ומתפצלים וצלף הוא שיכול אותיות של פצל, אך יש מסורות הקושרות את השם עם צלפחד המקראי (על פי האגדה בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, דף ק"נ, עמ' א', אותו חסיד היה גלגולו של צלפחד). שם הסוג המדעי, Capparis (ומכאן שם המשפחה, Capparaceae, או Capparidaceae, תלוי ברשימות הטקסונומיות השונות), הוא שם עתיק יומין שמשמעותו אינה ברורה. ככל הנראה מקורו ביוונית: kaparos - "חזיר בר", או מ-kapparis - "קפריסין", בה הצמח נפוץ.
הצלפיים התפתחו לפני כ-30 מיליון שנה והם קרובים לבאשניים ולמצליבים. תפוצתם בעיקר באזורים הטרופיים, בבתי גידול יובשניים.
הצלפיים הינם שיחים, או עצים, לעתים מטפסים-מעוצים, על-פי רוב ירוקי-עד. שורשי הצמח מסוגלים לעתים לחדור לנקיקים צרים ולתוך סלעים רכים, להגיע לשכבות לחות וכך לאפשר לצמח לשגשג גם בעונות חמות ויבשות. אברי הצמח קירחים, או עטויי שערות פשוטות, כוכביות, או בלוטיות. העלים פשוטים, לעתים רחוקות תלתניים (בסוג Crateva), מסורגים, ערוכים כסליל, או בשני טורים לאורך הגבעול, לעתים-רחוקות נגדיים. העלים כמעט יושבים, או בעלי- פטוטרות, הטרפים תמימים, לעתים-קרובות גלדניים. עלי-הלוואי זעירים או חסרים, או שהתפתחו לבלוטות, או לקוצים (בסוג צלף). התפרחות אשכולות או סוככים-מדומים בראשי הגבעולים, או שהפרחים יחידים בחיקי עלים. בבסיס הפרחים מצויות חפיות קטנות, נשירות. הפרחים ניכרים, נכונים, או בעלי-סימטריה דו-צדדית, בדרך-כלל דו-מיניים, לעתים חד-מיניים, כרגיל נישאים על עוקצים. ההאבקה נעשית על-ידי בעלי-חיים מגוונים, ביניהם חרקים (דבורים ועשים), ציפורים קטנות (קוליברים) ועטלפים. העטיף כפול, או פשוט, שבו עלי-גביע בלבד (בסוג מרואה). על-פי רוב, העטיף עשוי 7-4 עלי-גביע, חופשיים, לעתים מאוחים בבסיסם, או מאוחים לכל אורכם למעין כוסית, או שהגביע דו-שפתני ו-4 עלי-כותרת מפורדים, רעופים. הפרח על-פי רוב מרובה אבקנים, זיריהם נפרדים וארוכים, לעתים חלקם מנוונים (סטמינודים), המאבקים בני 2 לשכות, פיזור האבקה נעשה מבעד לחריצי אורך שעל פניהן, לכיוון פנים הפרח. לעתים קיים צינור-פרח, אך על-פי רוב המצעית שטוחה, או חרוטית ועליה 4 בלוטות, או קשקשים, או שהיא מדופנת ברקמה מייצרת צוף. לעתים הצופנים נמצאים בין עלי הכותרת לעלי הגביע (צלף). השחלה עילית, עשויה 4-2 עלי-שחלה, היוצרים 4-1 מגורות, או לעתים עד 8 מגורות (במקרה זה המחיצות מדומות ונוצרות מדפנות עלי-השחלה), כל עלה שחלה מכיל מעט עד הרבה ביציות. אברי המין של הפרח, השחלה והאבקנים, נישאים לעתים-קרובות על עוקץ, לעתים ארוך (אנדרוגינופור). עמוד-עלי חסר בדרך-כלל, הצלקת יחידה, כיפתית, יושבת על השחלה. הפרי הלקט הנפתח ב-4-2 קשוות, בית-גלעין, או ענבה, בשרני כרגיל, לעתים ציפת הפרי ספוגית. הפירות כמעט יושבים, או נישאים על עוקץ ארוך, שהוא למעשה נושא-השחלה (גינופור) הבשל. הפרי מכיל זרע יחיד עד הרבה זרעים, חומים בהירים עד כהים, או ירוקים, מסולסלים, או דמויי-כליה, העובר מכופף עד זקוף, אנדוספרם, אם קיים, מועט.
למינים שונים במשפחה חשיבות כלכלית, בעיקר למיני צלף, שאת כפתורי הפרחים שלהם כובשים בחומץ, או בשמן כמאכל אנין.
בישראל מיוצגת משפחת הצלפיים ע"י 2 סוגים, מרואה, שלה מין יחיד בישראל, מרואה עבת-עלים, שהינה צמח "אדום" הנמצא בסכנת הכחדה וצלף, שבו 6 מינים, אחד מהם, צלף רותמי, הוא צמח "אדום" שנכחד מן הבר בישראל, אך הושב לטבע בשמורת עין גדי.
כתב: דרור מלמד
מקורות: