שיטת מירנס היא עץ ירוק-עד, קטן עד בינוני ומהיר גידול. גובהו 20-6 מ'. צמרתו מדולדלת, מקבלת צורה עגולה בבית גידולו הטבעי, שם הוא גדל באופן פזור, או שהיא חסרת צורה מוגדרת בהיותו נטוע בצפיפות. גזעה של שיטת מירנס ישר ומגיע לקוטר 50 ס"מ בגובה החזה. העצה קשה עד קשה למחצה וצבעה צהוב בהיר עד אדמדם. משקלה הסגולי 0.85-0.7 טון למ"ק עץ. העצה נחשבת נוחה לעיבוד. העץ מתאפיין בשעירות רבה מאוד בכל חלקיו, ללא קוצים.
הסות (קליפה) הצעירה חלקה ואפורה. בהתבגר העץ היא הופכת לשחורה וסדוקה. מהחריצים שנוצרים בסות נוטף גומי, המכיל כמות גדולה מאוד של טאנין: 45%-30%. הטאנין משמש לריכוך עור בתעשייה. טאנין הוא גם החומר הטבעי בקליפות ענבים, המשמר את היין והופך אותו למפרק שומנים בגוף. סגולתו זו מונעת הסתיידות עורקים. שיטת מירנס נחשבת לעץ החשוב בעולם לייצור טאנין.
העלים נגדיים ומנוצים פעמיים, צבעם ירוק זית כהה עד ירוק כהה והם מכוסים בשערות רכות וצפופות. אורך העלים 15-8 ס"מ והם נישאים על פטוטרות באורך 2.5-1.5 ס"מ. העלה מכיל 21-8 זוגות עלעלים מנוצים באורך 5-2 ס"מ כל אחד, הנישאים על צירים שאורכם 12-4 ס"מ. כל עלעל מנוצה כולל 70-20 זוגות עלעלי משנה קטנים וצפופים, אורך כל אחד מהם 4-1.5 מ"מ ורוחבם 0.75-0.5 מ"מ. עלי שיטת מירנס שונים בתכלית מהפילודים (התרחבות הפטוטרות של העלים ללא טרף), המאפיינים כמעט את כל השיטים האוסטרליות ושצורתם כעלים תמימים.
התפרחות יוצאות מבסיס העלה וכוללות 30-20 תפרחות כדוריות וריחניות המכילות פרחי אבקנים בצבע צהבהב או קרם. קוטר כל תפרחת כדורית 8-7 מ"מ והיא כוללת פרחים קטנים ורבים מאוד. כל פרח מורכב מעלי גביע מאוחים, אבקנים רבים ועמוד עלי שצורתו כחוט. הפרחים מפיצים ריח מתוק למרחוק, מכילים אבקה רבה ומזינה שיש בה ריכוז גבוה של חנקן אך אינם מכילים צוף. עם זאת מופרש צוף בבלוטות המצויות בציר העלים. הפריחה בישראל באביב בחודש מארס.
הפרי תרמיל בצבע חום כהה ומחויץ בין הזרעים שבתוכו. אורכו של התרמיל 15-5 ס"מ ורוחבו 0.9-0.4 ס"מ. בכל תרמיל נמצא עד 14 זרעים שחורים שאורכם 0.4 ס"מ ובקצותיהם גופיפי שומן שנועדו למשוך נמלים ולהזינן כדי שיפיצו את הזרעים. הפצת הזרעים נעשית גם באמצעות בקר, ציפורים, מכרסמים ונמלים ולעתים באמצעות זרמי מים במורד נחלים. הזרעים נשארים חיוניים שנים רבות ויכולים לנבוט אפילו 50 שנה אחרי הפצתם. העץ יכול גם להתרבות וגטטיבית מייחורים הפורצים לאחר שרֵפות. 
השם הבוטני של העץ ניתן לכבוד הצפר וחוקר הטבע האמריקני Edgar Alexander Mearns (1916-1856): במחקריו באפריקה אסף בין השאר את המין הנטוע  ב-Thika בקניה לצורך הגדרתו.
השם האנגלי של שיטת מרינס, Black Wattle, כולל בתוכו את הכינוי האנגלי לעץ שיטה – Wattle, ואת הצבע השחור של הסות בעץ הבוגר. השמות הנרדפים של שיטת מירנס מציינים את תכונות העץ – התרחבות הצמרת  decurrens)) או רכותם של העצה ושל העלים (mollissima), וכן מציינים סוג עץ אחר מאותה משפחה, Albizia, שחלק ממיניו דומים בעלוותם ובצורתם הכללית לשיטת מירנס.
שיטת מירנס נחשבת לאחד ממיני העצים הפולשים האגרסיביים ביותר ו"מככבת" ברשימת 100 מיני בעלי חיים ועצים הפולשים המזיקים ביותר לשמירת הטבע בעולם. ראוי לציין שברשימה זו לא נמצא כלל את השיטים האוסטרליות הפולשניות ביותר בישראל: שיטה כחלחלה, שיטת ויקטוריה ושיטת עלי הערבה. במקומות רבים בעולם שבהם ניטע עץ זה לייצור טאנין או ליצירת חומר לבעירה, הוא הפך ל"עשב רע" שהתפשט במהירות, דחק חברות צומח טבעיות, הקטין את מגוון המינים והגדיל את האיוד ואת איבוד המים מבתי גידול לחים. יכולתו של העץ לקבע חנקן סייעה לו מאוד בצימוח המהיר שלו ובהתפשטותו בשטחים נרחבים.
שיטת מירנס גדלה בטבע בדרום מזרחה של יבשת אוסטרליה ובאי טסמניה שמדרום לאוסטרליה. בית גידולה הוא ביערות של עצים גבוהים באזורים סובטרופיים ובאזורים ממוזגים חמימים. היא משמשת כעץ חלוץ המתפשט בבתי גידול מופרעים שיש בהם סחף קרקע או לאחר שרֵפות. העץ חשוב מאוד לקיום בעלי חיים הניזונים ממנו ומשורשיו. החריצים בגזע שלו משמשים מקום הטלה לפרפר היום האנדמי והנדיר בטסמניה – כחליל פסים שעיר Tasmanian Hair Streak Butterfly, שזחליו מזינים נמלים בהפרשה המתוקה שלהם.
העץ ניטע ואוקלם, כאמור, לשם ייצור טאנין ולהפקת עצים לבעירה באפריקה, באסיה, בדרום אירופה, באמריקה ובאיים שונים באוקיינוסים. באפריקה התפשט העץ באזורים מופרעים ופגועים בבתי גידול לחים, בשטחי עשב, לאורך ערוצי נחלים ובאזורים אורבניים בקרקעות חמוצות בדרך כלל, ברום של 1,700-600 מ' במקומות שכמות המשקעים השנתית הממוצעת שלהם היא  2,300-660 מ"מ.
הסוג שיטה הוא סוג טרופי הכולל יותר מ-1,300 מינים, מהם 900 באוסטרליה, כ-130 מינים באפריקה ושאר ה-200 מוצאם מאמריקה. לאחרונה חולק הסוג לחמישה סוגים שונים. באוסטרליה, מקום גידולה של שיטת מירנס, נשארו כמעט כל המינים בסוג שיטה.
בישראל, ככל הידוע, אין נטיעות של שיטת מירנס מחוץ לאילנות, וטוב שכך, מאחר שגם אצלנו היא עלולה להפוך לעץ פולש אגרסיבי.
כתב צבי אבני