הבולוסנתוס הוא עץ נשיר הגדל לגובה בינוני, יש לו גזע מחורץ וקישוטי, עלווה אוורירית ופריחה בצבע סגול, באביב. העץ אוקלם בארץ לפני עשרות שנים על ידי רות בנימין ז"ל, שניהלה את חוות הנוי שבעמק חפר. במשך השנים הוא נשתל בכל אזורי הארץ, פרט לאזורי ההר הגבוה, והראה התאמה בגידול באזורים אלו.
בתנאי הארץ הבולוסנתוס גדל לגובה של שמונה מטר, הוא בעל צמרת צרה וענפים שמוטים כלפי מטה, המעניקים לעץ נוף בכותי. העלים מנוצים, העלעלים מאורכים וצבעם ירוק עמום עם גוון אפור. למרות שהוא מוגדר כעץ נשיר, נשירת העלים מותנית בטמפרטורות החורף. בשנה שבה הטמפרטורות מתונות, העלים כמעט אינם נושרים ונותרים על העץ במשך כל החורף. בשנים בהן החורף קר העלווה נושרת ובאביב העץ פורח ללא עלווה ואז הפריחה בולטת מאד ולאחריה מתחיל לבלוב חדש.
הפריחה מופיעה בחלקים הקיצוניים של הענפים, באשכולות גדולים המשתלשלים כלפי מטה. אורך התפרחת כעשרים ס"מ. הפרח פרפרני, צבעו סגול- לילך וריחו נעים. הפריחה מזכירה את פריחת המטפס ויסטריה סינית ומכאן שמו העממי של העץ- עץ הויסטריה. הפריחה אכן מרשימה ובולטת, אך היא קצרה ונמשכת כשבועיים- שלושה בלבד. גורמים אשר לעיתים מקצרים את משך הפריחה, הם שרב ורוחות מזרחיות האופייניים לעונת האביב.
העץ יגדל ברוב סוגי הקרקעות ובתנאי שיהיו מנוקזות. הוא רגיש לקור קיצוני ולקרה, אך לעומת זאת יתאים לאזורי הארץ החמים. הוא זקוק לכמות מים בינונית ותוספת מים תאיץ את גידולו. עם זאת, הצמח עמיד למדי ליובש בעיתות מצוקה, וזאת לאחר התבססותו.
בולוסנתוס משתלב בגן כעץ בודד או כקבוצת עצים קטנה להצללה קלה. יש לו הופעה אוורירית ודלילה במקצת. הוא מתאים לשמש כעץ רחוב, בהיותו עמיד לפיח ולגזים הנפלטים מכלי רכב והודות למערכת שורשים לא תוקפנית, לא יפגע במדרכה מרוצפת. הבולוסנתוס מתאים לגינת הבית, לצד בנין או בפטיו בחצר.
ריבוי העץ מזרעים. כזרעי קטניו רבים יש להם קליפה קשה ובכדי לזרזר את הנביטה יש להשרות את הזרעים במים חמים למשך לילה ולמחרת לזרוע אותם במגשי הנבטה בורמיקוליט. מומלץ לכסות את הזרעים בשכבה דקה של ורמיקוליט ולדאוג לשמור על לחות במצע. הנביטה מתחילה תוך שבוע ימים. יש להעתיק את הנבטים הצעירים, כשיש להם שלושה עלים, לעציצים עם מצע גן. יש להמנע מעודף השקיה. את ההנבטה יש לעשות באביב ולהגן על השתילים הצעירים בחורף הראשון.
מוצאו של הבולוסנתוס הוא במרכזה ודרומה של יבשת אפריקה.
כתבה סימה קגן – המחלקה לפרחים מינהל המחקר החקלאי
