שנית רחבת-עלים הינה צמח עשבוני, חד-שנתי, צנוע, קירח, מחוספס, לעתים מכוסה בדלילות בשערות זיפניות קצרות. הגבעולים זקופים, מאדימים, מסתעפים מעט מבסיסם, מעורקים, אורכם 8-4 ס"מ (בתנאים טובים עשוי הצמח להגיע לגובה של עד 15 ס"מ). העלים  יושבים חסרי פטוטרות, דמויי-ביצה או ביצה-הפוכה, אורכם אינו עולה בהרבה על רוחבם. בשאר מיני השנית אורך העלים הינו לפחות פי-4 מרוחבם. לפיכך, צורת העלים הינה סימן עיקרי להגדרת המין והיא מקור שם המין העברי. העלים התחתונים נגדיים וזוגותיהם מרווחים לאורך הגבעול, ואילו העלים העליונים מסורגים וערוכים בצפיפות בראש הגבעול. טרפי העלים מעט גלוניים, ריסניים בשוליהם. לעתים בבסיס גב העלה ניכר עורק אמצע מורחב בבסיסו.
הפרחים זעירים, יושבים יחידים בחיקי עלים, לעתים-רחוקות בזוגות. צינור-הפרח דמוי-פעמון, או דמוי-כד (מורחב מעט בבסיסו), בראשו 6 שיניים פנימיות, מרצעניות ו-6 שיניים חיצוניות, משולשות, לאורכן עוברים 12 עורקי אורך זיפניים, מאדים עם ההבשלה. בבסיס צינור-הפרח חפיות קצרות וצרות. עלי-הכותרת זעירים, כתומים-אדמדמים ולעתים סגולים-חוורים, דמויי-ביצה הפוכה, אורכם כאורך צינור-הגביע ולעתים הם בולטים ממנו אך-מעט, נושרים במהרה. בפרח 6 אבקנים, שאינם בולטים מצינור-הפרח ושחלה בת 2 מגורות, ממנה עולה עמוד עלי, בראשו צלקת כיפתית. הפרי הלקט ביצני-עגלגל, קרומי, קצר מצינור-הפרח, כמעט שאינו אינו נפתח ובו זרעים רבים.
שנית רחבת-עלים פורחת באביב. בית גידולה שלוליות מתייבשות והיא ממהרת לפרוח ולקמול, לפני התייבשות הקרקע. בישראל נמצאה בעבר בקרקעות לחות בשרון ושנים רבות לא נראתה עוד. היא נחשבה בעיני חוקרים אחדים כצמח אפיזודי בישראל. בפסח תשע"ו (אפריל 2016) מצא שמואל מזר אוכלוסיה בת עשרות פרטים בשלולית מתייבשת ברמת דלתון. יש לעקוב אחר אוכלוסיה זו ולבחון האם היא יציבה, אולם ממצא זה מחזק את ההשערה שהצמח יציב בישראל. ייתכן שנעלם מעיני הבוטנאים, משום שקשה מאוד לאתרו, שכן הוא עדין וצנוע ובתנאים לא מיטביים הפרטים זעירים והם מוחלפים במהירות במינים אחרים גבוהים ממנו, המכסים את פני השטח. מעניין לציין כי פרטים רבים של שנית שוות שיניים שגדלו בסמיכות לאוכלוסיית השנית רחבת-עלים נמצאו בחודש מאי 2016 בשיא פריחתם, כאשר אוכלוסיית השנית שוות-שיניים כבר הייתה בשלבי חניטת פירות וקמילה ויתכן וקיימת הדרגה של זמני הפריחה בין המינים, למניעת תחרות. תפוצתה העולמית של שנית רחבת-עלים משתרעת לאורך אגן הים התיכון, מספרד ופורטוגל מזרחה עד קפריסין וטורקיה ובצפון אפריקה במרוקו, אלג'יריה וטוניסיה. באחדים ממקומות גידולה היא נפוצה ואינה נחשבת מין באיום.
שנית רחבת-עלים תוארה בשנת 1917 על-ידי הבוטנאי הרוסי ליטבינוב (Dimitri Ivanovitch Litvinov, 1854-1929). למעשה, תואר הצמח לראשונה בשנת 1822, על-ידי הכומר, הפיסיקאי, המתמטיקאי וחוקר הטבע הגרמני שראנק (Franz von Paula Schrank 1747-1835), מנהלו הראשון של הגן הבוטני של מינכן, אשר שייכו לסוג Peplis, שאינו מקובל כיום וכל מיניו נחשבים כשמות מינים נרדפים למינים מוכרים של סוגים אחדים. שמו המדעי של המין על שם מקום מציאת המין לראשונה, על גדת נהר הדנייפר, מהנהרות הארוכים באירופה, הזורם מרוסיה, דרך בלרוס ואוקראינה אל הים השחור. הרודוטוס מזכיר בכתביו במאה החמישית לספירה את הנהר בשמו היווני Borysthenes ומכאן השם המדעי בלטינית - borysthtenicum, "מן הדנייפר". שם הסוג המדעי, lythrum, נזכר בכתביו של חוקר הטבע והבוטנאי הרומי דיוסקורידס (Pedanius Dioscorides), בן דורו של הקיסר נירון, במאה הראשונה לספירה, שספרו בן חמשת הכרכים "על עניינים רפואיים" (De Materia Medica) נחשב כספר יסוד בתחום רפואת הצמחים. מקור השם מיוונית: lythron - "דם", על שום צבע הפרחים של מיני הסוג (שם "מוגזם", משום שהפרחים אינם באמת אדומים כדם באף אחד ממיני הסוג) ומכאן גם השם העברי, שנית, מ"שני" - הצבע האדום העז שהופק מ"תולעת השני", הנזכרת בתורה. השם "שנית" נזכר לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1931) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים. שנית רחבת-עלים לא נזכרה במגדירי הצמחים הראשונים של צמחי ישראל והובאה לראשונה בשנת 1986 ע"י פרופ' מיכאל זהרי בספרו "מגדיר חדש לצמחי ישראל" ומיד לאחר מכן בכרך של ה"פלורה פלסטינה" שכתב וראה אור בשנת 1987. השם "שָׁנִית רַחֲבַת-עָלִים" נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג שנית כ-30 מינים מוסכמים וכמה עשרות מינים הנמצאים בבדיקה, שמא הינם שמות נרדפים למינים המוסכמים. בישראל נאספו 6 מינים, 4 מהם נדירים.

כתב: דרור מלמד


לא עודכן