זית אירופי כעץ בר הוא עץ ירוק-עד נמוך. זית תרבותי הוא עץ רחב צמרת, רחב גזע ומאריך ימים. יש אומרים שעצים עתיקים בארץ הם בני 2,000 שנה, אך נראה שזאת קביעה בלתי מבוססת ומוגזמת. מרכזו של גזע עצי זית עתיקים חלול תמיד בגלל תהליכי ריקבון טבעיים. לכן לא ניתן לקבוע את גיל העצים בשיטות מדעיות מקובלות. ממצאים ארכאולוגיים מעידים כי גידלו זיתים בארץ כבר באלף הרביעי לפני סה"נ, בתקופה הכלקוליתית. אבקה של זיתי בר נמצאה במשקעים בני 30,000 שנה. שרידי עצה של זית נמצאו בשכבות בנות 45.000 שנה בהר הנגב, מה שמעיד על אקלים שונה מעט אז.
העץ מצמיח נצרים מבסיס הגזע. יש הנותנים סימנים וקובעים כי בעצי הבר הענף מצולע וקוצני, העלה ביצתי קצר, והפרי קטן ודל שמן. הקוצניות בולטת בעיקר בצמחים צעירים ובענפים התחתונים, נעלמת עם גדילתו של העץ. העלה של זית תרבותי גלדני, פשוט, אזמלי מחודד בשני קצותיו, שוליו תמימים וכפופים מטה. צדו התחתון מכסיף, צדו העליון ירוק כהה ("ירוק-זית"). משך חיי עלה הוא 3 שנים. העלים נגדיים. עצת הזית משובחת לגילוף חפצי נוי. גזעם של עצים עתיקים חלול לרוב. הנצרים היוצאים סביב הגזע מתאחים עם הגזע ומקנים לגזע צורה לא רגולרית.
הזית הוא אחד משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל עוד מימי קדם, וגידולו מילא תפקיד חשוב בכלכלת ארץ ישראל ובתרבותה זה אלפי שנים. גידולו בארץ בתרבות נרחב ועתיק יומין, וקשה כיום להחליט איזהו עץ בר ואיזה פליט תרבות, אם בכלל גדלים בארץ זיתי בר.
זית אירופי פורח באפריל–מאי. הפרחים ערוכים בתפרחות על ענפים מן השנה הקודמת. הפרח קטן, ירקרק עד לבן–צהבהב, אינו בולט לעין אך מדיף ריח, מואבק על ידי חרקים שוחרי אבקה או על ידי הרוח. ההאבקה לרוב זרה, בזכות מנגנון של אי-סבילות עצמית (אבקה לא תפרֶה בהצלחה צלקות של פרח באותו פרט). בפרח 4 עלי גביע זעירים מעין שיניים, 4 אונות כותרת ושני אבקנים. עלי הכותרת שזורים בעודם בניצן. האבקנים מעורים בבסיסם בעלי הכותרת. הפרי מבשיל החל בספטמבר. הוא כולל ציפה בשרנית שמנונית וגלעין קשה מאוד עם זרע אחד. הציפה מרה, והיא נאכלת רק אחרי תהליך ממושך של כיבוש. צבע הפרי ירוק תחילה, אחר משחיר ונעשה מבריק. הזית הירוק הוא פרי בוסר, משמש לכיבוש כ"זיתים ירוקים". הזית הבשל צבעו שחור, והוא משמש לאכילה כ"זיתים שחורים" וכן לעצירת שמן. הפרי הירוק מכיל 10 עד 15 אחוזים שמן, הפרי השחור – 20 עד 38 אחוזים שמן.
שמן הזית נחשב למשובח ולבריא שבשמני המאכל, והביקוש לו עולה משנה לשנה בעולם ובארץ, עם עליית המוּדעוּת לבריאות ועם עליית רמת החיים. פרט למאכל משמש שמן הזית גם למאור (שימוש ההולך ופוחת), לקוסמטיקה ולייצור סבון. לשמן הזית הרבה שימושים ברפואה העממית, הן בשימוש חיצוני והן בבליעה.
מגדלים זית בעולם בקווי הרוחב הסובטרופיים ברוחב גיאוגרפי בין 30 ל-45 מעלות צפון. ארצות הייצור העיקריות הן חצאי האיים בצפון הים התיכון: אסיה הקטנה, הבלקן, איטליה וספרד. כרמי הזית של האי היווני קורפו התפרסמו בספרו של ג'ראלד דארל "משפחתי וחיות אחרות".
זית אירופי גדל בר בחורש ובסלעים בבתי גידול טרשיים של גיר קרסטי קשה או דולומיט. הוא נפוץ בארץ בעיקר בצפון החבל ההררי הימתיכוני ברום נמוך (עד 600 מ'), במיוחד בכרמל ובמערב הגליל העליון.
היבול של הזית התרבותי בארץ משתנה בגלל סרוגיות קיצונית, נע בין 10 ל-50 אלף טון פרי לשנה, מתוך יבול עולמי של 15 מיליון טון. קטיף הזיתים שנעשה באמצעות חבטה על הענפים לצורך השלת הפרי או בתנועות דמויות חליבה. אחרי שנים של ירידה בגודל השטח הנטוע זיתים בארץ חלה לאחרונה שוב עלייה חדה בנטיעת זיתים, הן בסקטור הערבי והן בסקטור היהודי.

בסוג 40 מינים באזורים טרופיים וממוזגים–חמים באפריקה, בהודו ובאוסטרליה, בארץ 1.

כתב מייק לבנה

על הזית במקורות ישראל נכתבו מאמרים רבים מספור. ראה למשל:
נילי ליפשיץ וגדעון ביגר, "כי האדם עץ השדה" – עצי ארץ ישראל, הוצאת "אריאל" 1998, עמודים 143–147.
אוריה פלדמן, צמחי התנ"ך. הוצאת דביר תשי"ז., עמודים 27–33.
יהודה פליכס, עולם הצומח המקראי, הוצאת מסדה תשי"ז. עמודים 25–32.
עזריה אלון, הערך זית אירופי באנציקלופדיה החי והצומח בארץ ישראל כרך 12, משרד הבטחון 1988, עמוד 114.

כתב מייק לבנה

לא עודכן