סביון יפו הוא צמח חד-שנתי בשרני, מכחיל, זקוף, גובהו 10–30 ס"מ. תכופות הוא מסועף מבסיסו. העלים מוצקים, בשרניים, מחולקים לאונות סרגליות צרות היוצאות בזוית ישרה לציר העלה, לעתים גם האונות מתחלקות שוב בזוית ישרה. קצה האונה מעוגל. שפת העלים רחבה, גלולה לאחור. העלה הצעיר שעיר וירוק, הבוגר קירח ומכחיל, הזקן מאדים.
סביון יפו פורח מינואר עד אפריל. ה"פרח" אינו אלא קרקפת המורכבת מעשרות פרחים, כולם צהובים: החיצוניים לשוניים, אורכם כאורך המעטפת או יותר, וכולם נקביים, מכילים עֱלִי אך לא אבקנים; הפנימיים צינוריים, קצרים, דו-מיניים, מכילים גם עֱלִי וגם אבקנים. הקרקפות גדולות יותר מאשר בכל יתר מיני הסביון בארץ, קוטרן עד 3 ס"מ. בלילה ובגשם נגללים הפרחים הלשוניים אחורה, כלומר שהקרקפת נוהגת ההיפך מכפי שנוהגים פרחים רבים: היא איננה נסגרת אלא דוקא נפתחת עוד יותר בסגריר. הפרח מואבק על-ידי זבובים ודבורים. חפי המעטפת רבים, זקופים, ערוכים בדור אחד, יוצרים גביע. בהבשלה הם נכפפים לאחור. השם סביון מרמז על הציציות של הזרעים, שצבען כסוף כשערותיו של סבא. בעזרת ציציות אלה נפוצים הזרעים ברוח.
סביון יפו שכיח בחולות מישור החוף, בחגורת הרסס בחברת לענה חד-זרעית. פרטים הרחוקים מן הים בשרניים פחות. המין אנדמי לחופי ישראל, סיני ומצרים בלבד, מאלכסנדריה עד עכו. התגלה והוגדר ושמו ניתן לו בראשית המאה ה-20 בידי הבוטנאי האמריקאי תושב ירושלים ג'ון אדוארד דינסמור.

הסוג סביון הוא סוג ענק, עתיר-מינים, אחד הגדולים בסוגי הצמחים – מונים בו 2,000 או אף 3,000 מינים. הוא כולל צמחים שונים מאוד זה מזה, ביניהם אפילו עצים ושיחים בשרניים דמויי-קקטוס , אך לכולם מבנה דומה של הפרח והפרי. בארץ יש עוד 5 מינים, מהם 4 מינים עשבוניים חד-שנתיים: סביון אֲבִיבִי שכיח מאוד בכל אזורי הארץ הימתיכוניים; סביון צָהֹב גדל במדבר, אין לו כלל פרחים לשוניים בקרקפת הפרחים, ובמבט ראשון קשה להבחין שהוא שייך לסוג סביון; סביון הָעֲרָבוֹת גדל גם הוא במדבר; סביון פשוט נדיר בארץ, גדל בשדות ובמעזבות, ואף הוא חסר פרחים לשוניים; ומין אחד רב-שנתי, סביון הֶהָרִים גדל רק בחרמון.
מינים אחדים מקובלים כצמחי נוי, מהם הנקראים צִינֶרָרְיָה בפי הגננים.

כתב מייק לבנה

לא עודכן