בן-חיטה שרוני הוא דגני חד-שנתי גבוה (40–100 ס"מ), שרוע בבסיסו ומזדקף בגבעוליו המסתעפים מהבסיס. חלקיו התחתונים נושאים עלים דלילים.
בן-חיטה שרוני פורח ממארס עד יוני. השיבולת דקה וארוכה, דו-טורית, שווה בעוביה לכל אורכה, ציר השיבולת זיגזגי מעט. אורכה בלי המלענים 7–13 ס"מ, ואורך כל שיבולית 8–13 מ"מ. המלענים קצרים, פונים מעלה, כמעט מקבילים לגבעול, סוטים ממנו רק בזווית קטנה (חדה), והם גדלים באורכם כלפי קצה השיבולת. יחידת-התפוצה היא שיבולית, היינו השיבולת מתפרקת אחר ההבשלה לשיבוליות בודדות. הגרגר מעורה.
בן-חיטה שרוני גדל בארץ בשדות-בּוּר בקרקע חולית במישור החוף – רק בעמק עכו, בשרון ובפלשת. הוא מין אנדמי או תת-אנדמי, תפוצתו העולמית מצומצמת לחופי ישראל ולבנון בלבד. המין התגלה ותואר כמין חדש למדע בידי החוקר הישראלי אלכסנדר אייג – מאבות המחקר של הסוג בעולם. במחקר משותף של הישראלי אורי קושניר והאוסטרלי ג'יראלד הלורן נמצאו עדויות אחדות, שמין זה עשוי היה להיות בטבע תורם גנומי במהלך האבולוציה של חיטת הבר – הלא היא אם החיטים התרבויות. אם אכן כך הוא – הרי חשיבותו עצומה: הן חשיבות היסטורית והן חשיבות מעשית לעתיד, להשבחה ולטיפוח זני חיטה משובחים, מזינים יותר או בריאים יותר או עמידים למחלות או לעקה.

בן-חיטה הוא סוג חשוב במשפחת הדגניים, תת-משפחת הסיסניים, והוא אחד הסוגים הגדולים במשפחתו במספר מיניו. אלה עשבים נמוכים, חד-שנתיים, לרוב עם שיבולת עבה ומלענים בינוניים עד ארוכים. יש בסוג 25 מינים, 11 בארץ, והוא (כפי שמרמז השם העברי) קרוב לסוג חיטה. שני הסוגים נגזרו מאב-מוצא דגני קדמון משותף, ומספר הכרומוזומים הבסיסי שלהם הוא x=7. למינים השונים של בן-חיטה, בדומה למיני החיטה, יש 14, 28 או 42 כרומוזומים. השם המדעי של הסוג משמעו ביוונית "דומה לתיש", או "חביב על תיש". חשיבותו לאדם נובעת מכך, שהגנומים של שניים ממיני בן-חיטה שותפים ליצירת החיטה התרבותית. במבנהו הוא מתאפיין בכך שהשיבוליות ערוכות אחת-אחת על ציר השיבולת (שלא כמו בשעורה, שם הן ערוכות שלוש-שלוש), רחוקות זו מזו. בכל שיבולית 2–8 פרחים. הגלומות הן לרוב גדולות ורחבות במיוחד, דמויות ביצה, והן גלדניות, מעורקות, מסתיימות לרוב במלען. הגרגיר מוארך ופחוס, ובקצהו ציצת שערות.

כתבו אורי קושניר ומייק לבנה

עודכן