הנפת העומר היה טקס שהיה נהוג בבית המקדש ומטרתו הייתה לספור את הימים שבין מוצאי יום ראשון של פסח ועד חג השבועות, על ולהזכיר את הימים שבין יציאת מצרים לבין שבועות – מעמד הר סיני וקבלת התורה. 7 שבועות שהם 49 ימים.
"כיצד היו עושים (קוצרים) את העומר? שְׁלוּחֵי בית דין יוצאים מֵעֶרֶב יום טוב ( ערב חג הפסח) ועושים אותו כריכות (קושרים, את השיבולים) במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם, (פסטיבל או הפנינג גדול) כדי שהעומר יהיה נקצר בעסק גדול (בפרסום רב)
במשנה (מנחות י' משנה ג') ישנו פירוט הטקס שבו משתתף גם הקהל.
תילי תילים של פרשנות נכתבו בנושא הערכים שיש ללמוד מנושא ספירת העומר.
פרשנות מעניינת "על חשיבות מימד הזמן"
הנכס היקר ביותר שמקבל האדם מידי בוראו הוא הזמן. זוהי מתנה אישית, בלתי ניתנת להעברה.
לא ניתן לרכוש מוצר זה בעד כל הון שבעולם, ואילו אנו מקבלים אותו חינם אין כסף.
אולם יחד עם זאת, עלינו להיות מודעים לכך כי אין דבר בעולם החולף כה בקלות וניתן לאבדו ללא כל מאמץ, כזמן. הוא זורם לעברנו ללא הרף, ומיד הוא בורח מאיתנו לבלי שוב.
לא הכל נהנים מן הזמן במידה שווה. מי שיודע לנצל אותו היטב ולאגור בו מצוות ומעשים טובים, נהנה כאשר הוא מביט לאחור, וסופר את הרגעים שהצליח בעמל וביזע להפכם לנכס נצחי, רוחני.
לעומתו, זה המבלה את ימיו בעיסוקים חסרי תוכן, אינו מוצא ענין להזכר בעבר, שהרי הוא בזבז אותו לריק. הוא משתדל לחשוב על העתיד, על ההנאות שיוכל להפיק.
זוהי גם הסיבה לכך שהעולם החומרני מעריץ את הגיל הצעיר. לזקנים אין תכלית גשמית בחיים, הם חשים כאילו הם "גמורים".
הצעירים מהווים את התקווה משום שהעתיד ניצב לפניהם.
לעומת זאת, העולם הרוחני מביט בזקנים בהערצה, משום שהוא מעריך את ההישגים שאנשים אלו צברו לאורך ימי חייהם.
כאשר מגיע זמנו של אדם לעזוב את העולם הזה ולהכנס לעולם הבא, הוא לוקח עמו את הזמן שניצל לתורה ולמעשים טובים. הזמן שבוזבז הוא השקעה שירדה לטמיון.
באותו רגע מתחרט האדם על הטעות הגורלית שעשה, אך אין בידו להשיב את האבידה.
קיימת מצוה בתורה, שבאה ללמד אותנו ולהנחיל לנו את ערך הזמן, מצות ספירת העומר.