מתכונתם של המרקחות הטבעיות במקורות

הקדמה
הכנתם של מרקחות טבעיות בתקופות קדומות חייבה אז התמצאות בטכניקות שונות של מיצוי חומרים פעילים מרקמות ביולוגיות, ובעיקר מחומרים צמחיים. המאמר הנוכחי סוקר כמה מן המרקחות שמופיעות במקורותינו הקדומים בניסיון לברר את טיבם ואת הגיונם של השיטות להכנתן. נציג להלן כמה דוגמאות מן המרקחות הללו, ובהן תכשירים קוסמטיים - דוגמת "שמן המור", תכשירי ניקוי וחיטוי - דוגמת "שמן המשחה", ותכשירי בישום - דוגמת "שמן האפרסמון" ו"שמן המור".
צמחים ארומטים הם אלה שמכילים בקרבם שמנים אתריים (או ארומטים) במידה ניכרת. את החומרים הפעילים שבהם ניתן לחלק על פי אופיים הכימי לשתי קבוצות עיקריות: האחת היא קבוצת החומרים השמניים (הליפידים או מסיסי-שמן), והשנייה קבוצת החומרים המימיים (מסיסי-מים). הכנתם של מרקחות הומוגניות מן המרכיבים שמתקבלים משתי קבוצות אלו, מצריכה ידע המאפשר את שילובם יחד של השתיים, קבוצות שנוטות מטבען שלא להתערבב זו בזו, ובדיוק כפי שהשמן והמים הדוחים זה את זה. הצמחים הארומטים מייצרים ברקמותיהם עשרות עד מאות מולקולות שונות (נגזרות) של שמנים נדיפים, והללו מעניקים להם את טעמם ואת ריחם אופייני. נציין לדוגמה את "הלימונן", שהיא נגזרת של שמן אתרי העשויה מולקולה טבעתית של טרפן (terpene) אשר לה שלד של 10 פחמנים. היא מצויה לרוב בשמן הארומטי של קליפת פרי הלימון וכמו כן בכמה צמחי הדר אחרים. בתקופות קדומות נעשה שימוש נרחב בחומר צמחי ארומטי לשם הכנת מרקחות כלליות ומרקחות קודש שעליהן נרחיב את הדיבור בהמשך הדברים. המרקחות הללו נעשו בטכניקות מיצוי שונות, ובהמשך הדברים נציין בין היתר את שמן המשחה שרקח אותו

2. המתכונת לרקיחתו של שמן המשחה
נציג כאן ראשית את טיבו של "שמן משחה" כלשהו שנעשה בתקופות קדומות, ואחר כך נתאר בהרחבה מרקחת כזאת הקרויה בלשון המקרא שמן משחת קודש שעשה משה רבנו במדבר וכמעשה רוקח: "וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה"1. שמן משחה הינו למעשה מרקחת של נוזל שמני אשר שימש למשיחת גופם של בני אדם ושל עצמים שונים. התורה מפרטת את אופן השימוש ב"שמן משחת קודש" ומייעדת אותו למשיחת המשכן, החפצים בתוכו וגם לסוך בו את הכוהנים המשרתים בקודש2. הקב"ה מצווה את משה על עשייתו של השמן הזה ומונה את כל מרכיביו הארומטים שכוללים ארבעה סוגים שונים של בשֹמים: מר דרור (מור), קינמון הבושם, קנה הבושם וקידה, והללו נרקחו לפי מתכון מסוים עם שמן זית על מנת לקבל מהם את המרקחת הסופית: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם; וּקְנֵה-בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; וְשֶׁמֶן זַיִת, הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת, מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ; שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה"3. הפסוקים הללו מציינים את כמותו של כל אחד מארבע מרכיבי הבושם ביחידת משקל הקרויה "שקל הקודש", ובסה"כ 1500 שקלי קודש שהם שווה ערך ל- 24 ק"ג (לפי הרמב"ם, מידתו של "שקל הקודש" היא16  גרם). לתערובת זו הוסף שמן הזית בנפח של "הין" שהוא שווה ערך ל-3.6 ליטר בקירוב. יוצא אפוא שהיחס המשקלי בין החומר הצמחי ובין השמן הוא 8.5 לטובת החומר הצמחי (בהנחה שליטר שמן זית שוקל 0.92 ק"ג בקירוב). ההבדל הגדול בין כמות החומר הצמחי ובין כמות השמן עלול ליצור בעיה בתהליך המיצוי, כפי שעולה מדברי הגמרא וממקורות אחרים.
אופן הכנתו של שמן המשחה איננו מופיע בתורה, ועל כן הגמרא4 משלימה את החסר הזה ואומרת כך: "ת''ר שמן המשחה שעשה משה במדבר היו שולקים בו את העיקרים דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר והלא לסוך את העקרים אינו סופק אלא שורין את העיקרים במים ומציף עליו שמן וקולט את הריח וקפחו." מדברים אלה מובן שרבי יהודה סובר כי כדי להוציא את הניחוח מתערובת האבקות היבשות של ארבע הבשמים אין צורך בהוספת מים לתערובת ומספיק לסוך אותן בשמן זית (מעין מיצוי בשמן חם), ואילו רבי יוסי סובר לעומתו שאין לחמם את תערובת האבקות מבלי להשרותם קודם במים, ורק לאחר ההשריה יש להציף עליהן את שמן הזית, זאת מפני שהכרחי להוסיף את המים לאבקות כדי שהמים ייספחו אליהם וימנעו מן השמן להיספח אליהם באופן בלתי הפיך. רש"י (שם) מאמץ את גישתו של רבי יוסי ואומר שהוספת שמן זית בכמות מועטת יחסית עלולה להיספח אל תערובת האבקות ועל כן הוספו לה המים קודם, ואם מבצעים פעולה זו בחום (בשליקה) הרי שהספיחה של השמן אל האבקות תהיה חזקה יותר, וכך לא ניתן יהיה להוציא את השמן בגמר התהליך. רש"י מוסיף ומבאר כי עודף המים שלא נספח לאבקות הורחק מהם מייד, ולאחר מכן האבקה הרטובה הוצפה בשמן כדי שתקלוט מריח הבשמים, וכך הוא אומר: "והלא לסוך בו את העקרים אינו מספיק. לפי שהשמן לא היה אלא שנים עשר לוגין כדמפרש לקמן והעקרים היו מרובים ואפילו בסיכה היא נבלע בעקרים כל שכן בשליקה: אלא שורה את העקרים במים. ברישא שהיו מתמלאים מן המים ושוב לא יהו בולעים מן השמן כל כך: ומציף עליהן שמן לאחר שהוציאם מן המים כדי שיקלוט השמן מריח הבשמים: וקפחו. ומוציא השמן לאלתר".
לעומת רש"י, הספורנו (שם) מרחיב את הדיבור על המיצוי המימי ואומר שישנם שתי אפשרויות להכנתו: האחת- בישלו את הבשמים במים (כלומר הכינו מהם מִרתח), והשנייה- השרו את הבשמים במים מבלי לחמם, ובשני המקרים הללו הוסיפו את השמן ובישלו: "ושמן זית הין – אין ספק שזאת הקצבה מהשמן לא היתה מספקת לסוך את כל אותם הבשמים. אבל בשלו השמן עם מי בשול הבשמים, או הציפוהו על מי שריתם עד תום המים על ידי בשול או על ידי חום מועט מתוך המים ונשאר השמן כמעשה הרוקחים. ובזה היתה מחלוקת בין רבותינו אם הספיק לבשלו עם מי בושם או להציפו על מי שריתם ולהתיכם באיד על ידי חום מועט".
הרמב"ם5, שהיה כידוע מומחה גדול בהכנת מרקחות טבעיות, סובר כי לאבקת הבשמים נעשתה ההשריה במים (מבלי לחמם) ואח"כ יצקו עליה את השמן (כלומר על המיצוי המימי) וחיממו עד שכל המים התנדפו, והשמן הנותר הועבר לכלי: "וככה עשהו משה רבנו במדבר. לקח מן המור והקנמון והקִדה מכל אחד משלשתן חמש מאות שקל בשקל הקודש. ומקנה הבושם חמשים ומאתים. וזהו שנאמר בתורה וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים ששוקלים אותו בב' פעמים חמשים ומאתים בכל פעם. ושוחק כל אחד ואחד לבדו. ועירב הכל ושרה אותן במים זכין ומתוקין עד שיצא כל כחן במים ונתן על המים שמן זית הין והוא י''ב לוג. כל לוג ד' רביעיות. ובישל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות." מדבריו של הרמב"ם אנו למדים כי שמן המשחה הוכן בטכניקה דו-שלבית של השרייה במים ולאחריו נעשתה שליקה בשמן חם על מנת להשלים את מעבר הניחוחות אל השמן, ותהליך החימום נמשך עד שכל המים מתנדפים מן המרקחת.
התלמוד הירושלמי6 מתאר את פיטום שמן המשחה ומציג את דעת רבי מאיר אל מול דעת רבי יהודה (שדומה יותר לדעתו של רבי יוסי בגמרא) ואומר כך: "ושמן זית הין. שהן שנים עשר לוג שבו היה שולק את העיקרין דברי רבי מאיר. "רבי יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן על גביהן וכיון שהיה קולט את הריח היה מעבירו כדרך שהפטמין עושין הדא היא דכתיב )שמות ל) ועשית אותו שמן משחת קודש." לפי רבי יהודה נעשתה שליקה של העיקרים במים (מרתח) ואח"כ הוצפו בשמן הזית עד שנקלט כל הריח מן המִרתח, לבסוף השמן הריחני נאסף והועבר לכלי מתאים כדרך הרוקחים (המפטמים), וזה נעשה כנראה תוך שימוש בטכניקה ידועה של הוצאת השכבת השמן הצף מעל השכבה המימית. מן הדברים הללו אנו מבינים שמדובר כאן בטכניקת מיצוי מעודנת יותר, שאין בה שימוש בשמן זית מחומם, אלא שהשמן הוצף על גבי מרתח מקורר של העיקרים, וכך מתקבלת המרקחת באיכות גבוהה, ובמיוחד מפני גם שמן הזית כנראה נוצר בכבישה קרה.
בעדותו של יוסף בן מתתיהו7, אנו מוצאים ששמן המשחה הוכן בתהליך דו-שלבי קר (ללא כל חימום), כלומר שאבקות הבשמים הורטבו במים (ללא הצפה) ואח"כ נבללו ונרקחו בשמן זית (קר): "אז קידש משה את המשכן ואת הכוהנים וטיהרם באופן כזה הוא צווה לכתוש ולהרטיב חמש מאות שקל מור מובחר ומשקל כזה של קידה וקינמון וקנה גם זה מין של בושם במחצית המשקל של הקודמים והין שמן זית מדה הנהוגה במקומנו המכילה שתי כוֹאוֹת אָטִיוֹת לבלול ולרקוח ולהכין משחה מעשה רוקח נותנת ריח טוב ביותר." הואיל  וידוע שבן מתתיהו גם הכיר מקרוב את שמן האפרסמון (סוג של שמן משחה), הרי שסביר להניח כי לא במקרה הוא מתאר בפנינו כאן תהליך מתון, ללא כל חימום בהכנת שמן המשחה שמנע ממנה את ניחוחות הלוואי של בישול. נראה בעיניי אפוא שזו הסיבה שבשלה הוא מדגיש בדבריו את הריחו הטוב ביותר של שמן המשחה: "שמן משחה מעשה רוקח נותנת ריח טוב ביותר". יש לשער על כן כי הטכניקה הדו-שלבית של הכנת שמן המשחה, בווריאציות כאלה ואחרות שמבוארות לעיל, הועברה הלאה מדור לדור, ובבוא העת גם שימשה כמתכון בסיסי להכנתו של "בושם השמן" של האפרסמון המקראי, כפי שעוד נציג בהרחבה בסעיף הבא.

3. המתכונת לרקיחתו של שמן האפרסמון
מרקחת טבעית נוספת במקורותינו היא מרקחת "שמן האפרסמון" (הקרוי גם "בושם השמן") שעשויה על בסיס שמן, ולא על בסיס אלכוהול כפי שנפוץ בבשמים של ימינו. הבושם הזה הוכן בתקופות קדומות מצמח האפרסמון המוזכר במקרא. מוצאו של האפרסמון מחצי האי ערב, ובתקופת בית שני הוא תורבת בשולי הרי הגלעד בתחילה (הבקעה ממזרח לנהר הירדן ולים המלח) ולאחר מכן התפשט לעמק הירדן הדרומי ובעיקר באזור יריחו, עין גדי ומצדה. האפרסמון זוהה בסבירות גבוהה עם קומיפורה גילעדנזיס (L Commiphora gileadensis) הן על ידי רבי סעדיה גאון, הרמב"ם ורבי יוסף קארו, והן על ידי מחקרים מודרנים ובהם עמר ופליקס8.
ההיסטוריון הרומי פליניוס מקדיש בספרו9 פרק שלם המתאר את האפרסמון ("בלסמום"), שעניינו מוצג בהרחבה אצל בלס10. ברם ייאמר כאן בקצרה כי פליניוס מונה בין היתר שני מוצרים מעובדים שהכינו משיחי האפרסמון: האחד "שמן האפרסמון" שהוכן מהשרף ("אופובלסמום"), הוא השרף הנוזלי שמבעבע מן החריצים שנעשים בענפים ובגזעים, והשני "המיצים" שהוכנו מן הזמורות ("קסילובלסמום") שהורתחו במים, ולאחר מכן צמצומו מהם המים והוספו משחות כלשהן למוצקים שנותרו בכלי, והללו שימשו ליצור מיצי אפרסמון. המאמר הנוכחי מבקש להניח כי הזמורות הללו רוסקו באבנים על מנת לייעל את תהליך המיצוי. תהליך זה אולי נעשה במתקן שדומה לזה שנתגלה ב-2001 באתר שבשמורת עינות צוקים ("עין פשחה"), כפי שנחשף על ידי הארכיאולוג הירשפלד. מדובר בבריכת השרייה גדולה (4X4 מטר) שהוזנה במימי המעיינות הסמוכים לאתר, ובתוכה הושרו הזמורות שרוסקו קודם לכן באבנים גדולות שנמצאו באתר עצמו. התמצית המימית שהתקבלה, הוזרמה הלאה דרך תעלה אל בור איסוף, וזו נשפתה ממנו והועברה לקנקני חרס שהועברו הלאה לעיבוד במתקן בישול (הבישול נעשה אולי כדי לצמצם את מי התמצית, כפי שמעיד פליניוס). ברם, העדרם של תנורים במתחם המתקן גרמה למרבית החוקרים להניח כי מתקן זה אולי שימש לייצור דבש תמרים11. בהקשר זה סובר עמר12 כי כל הממצאים המציינים במפורש את שמן האפרסמון נמצאו עד כה רק במצדה: פפירוסים וכתובות אפיגראפיות המציינות את שמו. אולם יחד עם זה, אם מדובר במוצר הבא מן הזמורות שהכינו מהם "מיצים" כאמור, ולא מן השרף שהכינו ממנו את שמן האפרסמון, הרי שאין לשלול על הסף את האפשרות שהמתקן בעיינות צוקים שימש לשלב המיצוי המימי של רסק זמורות האפרסמון הידוע כשלב ראשון בדרך להפקת מיצי האפרסמון. מן הראוי להזכיר כי אין בידינו כיום עדות לאופן רקיחתו של שמן האפרסמון שהוכן מן השרף, אך יש להניח כי השרף נמהל בשמן בסיס כלשהו. בהקשר זה סובר עמר13 כי בעולם הקדום השתמשו בשמני בסיס למיניהם, ובעיקר בשמן זית שעבר תהליך של רחיצה שמסירה ממנו את ריחות הלוואי. מדובר המכונה "שמן רחוץ", כלומר שהשמן נשטף כמה פעמים במים עד שצבע הזית שלו נהפך לבנבן ונטול ריחות לוואי. ידוע ששמן כזה מתאים להיות "שמן בסיס" ובין היתר להכנת משחות קוסמטיות ולהכנת בשמים על בסיס שמן. מעט מאוד ידוע לנו על שמן המור שמוזכר במגילת אסתר14, אך מבחינת השימוש בו נראה שהוא דומה לשמן הבושם של האפרסמון. שמן המור שימש כידוע לשיפור היופי הנשי של הנערות המועמדות לתחרות מלכת היופי של המלך אחשורוש,: "וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן. שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים." המגילה אינה מציינת בפנינו את מתכונתו וגם לא את אופן רקיחתו, אך נראה שגם הוא סוג של שמן משחה שנמשח על הגוף, ומתקבל על הדעת שהוא הוכן באותה שיטה שהיתה מקובלת באותם הימים לפיה נרקח שמן משחה (ואולי בשיטת מיצוי דו-שלבי כמוזכר לעיל).

4. המתכונת לרקיחתה של קטורת הסמים
מרקחת קודש נוספת וחשובה במיוחד במסורת היהודית היא קטורת הסמים. מרקחת זו הוכנה כמרקחת הומוגנית של אבקות שנועדה להבערה על מזבח הזהב במשכן ובמקדש. הקטורת הינה מרקחת יוצאת דופן מפני היותה מרקחת יבשה שעשויה מאבקות של צמחים יבשים או מיובשים שחלקם הם שרפים ארומטים המכילים גומי שמפיק עשן ריחני המתמר מעלה בעת הבערתו. ספר שמות15 מציין רק חלק ממרכיביה של קטורת הסמים (נטף, שחלת, חלבנה ולבונה), ככתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה:  בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח, טָהוֹר קֹדֶשׁ.  וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה, הָדֵק, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם. וְהַקְּטֹרֶת, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם; קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ, לַיהוָה.  אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ, לְהָרִיחַ בָּהּ, וְנִכְרַת מֵעַמָּיו."
הרשימה המלאה של מרכיבי הקטורת וכמותם בתערובת מובאת בגמרא16 ונכללים בה אחד עשר סממנים עיקריים: צרי, ציפורן, חלבנה, לבונה, מור, קציעה, שיבלות נרד, כרכום, קושט, קילופה וקינמון. מעניין לציין את מאמרו של נתנאל17 שמתחקה אחר שמותיהם של סממני הקטורת הן מבחינה סמנטית והן מבחינה אטימולוגית. הגמרא מציגה ברייתא שמתארת את כמותו של כל מרכיב בתערובת, ובתחילה היא מציגה את אחד עשר הסממנים העיקריים: "ת"ר פיטום הקטרת הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעי' של שבעים מנה מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה הקושט שנים עשר קילופה שלשה וקנמון תשעה." מתוך כך עולה כי כמותם הכללית של הסממנים הללו בקטורת היא 368 מנים שהספיקו ל-365 ימי החמה, ואת שלוש המנים הנוספים מצרפים למנה של יום הכיפורים, הווה אומר שביום זה הקטיר הכהן הגדול כמות גדולה מהרגיל של ארבעה מנים. הגמרא גם מוסיפה על הסממנים העיקריים עוד כמה סממני עזר: מעלה עשן, כיפת הירדן ומלח סדומית ("בורית כרשינה תשעה קבין יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק מלח סדומית רובע מעלה עשן כל שהוא ר' נתן אומר אף כיפת הירדן כל שהוא."). יוצא אפוא שאחד עשר סממני הקטורת העיקריים הם חומרים יבשים (או מיובשים) שנכתשו כל אחד בנפרד במכתשת הקטנה, ומהם הוכנה תערובת כללית שהוספו לה שני סממני עזר בכמות מזערית (ובלשון התלמוד "כל שהוא"): האחד "כיפת הירדן"- צמח המכיל חומר דליק משפר בעירה, וכנראה היה גדל על שפת הירדן, והשני "מעלה עשן"- סוג של עשב שמסייע לעשן להיתמר ולעלות אנכית כלפי מעלה18. התערובת (של הסממנים העיקריים ושל שני סממני העזר) הועברה למכתשת גדולה והכול נכתש יחד לתערובת כללית הומוגנית בכמות כוללת של כ-177 ק"ג (בהנחה שמשקל "מנה" הוא 480 גרם) שהספיקה כאמור לשנה שלימה. בשל הצורך לשמור על אחידותה של התערובת, היו מחזירים אותה פעמיים בשנה למכתשת הגדולה. נוסף על כך היה צורך גם לאוורר אותה, ועל כן בעונה החמה היא פוזרה כדי שלא תתעפש, ובעונה הקרה נִצברה כדי שלא יפוג ריחה. לתערובת הכללית הוסף גם מלח סדומית בכמות של "רובע", ולדעת הרמב"ם המלח הוסף לתערובת לפני הכתישה במכתשת הגדולה וכפי הנראה הוא שימש לה כחומר משמר טבעי. עוד אומרת הגמרא שסממן הציפורן הוא היוצא דופן מבין שאר הסממנים, מפני שהוא היחיד שהיה צריך לטפל בו לפני שחיקתו: ראשית הוא נוקה היטב והולבן בעזרת שפייתו בבורית כרשינה מפני שהוא מכיל ברקמותיו חומרי סבון טבעיים הקרויים ספונינים. לאחר שנוקתה הציפורן (שורש של צמח מסוים) היא חוזקה על ידי השרייתה בתמיסה שמכילה אלכוהול הקרוי יין קפריסין, או חמר חיוור עתיק: "בורית כרשינה ששופין בה את הציפורן כדי שתהא נאה, יין קפריסין ששורין בו את הציפורן כדי שתהא עזה".

5. עיקרון הכנתם של מרקחות מימיות על בסיס אלכוהול
הגמרא19 מתארת מרקחת אלכוהולית שמכילה שרפי צמחים ומשמשת כמשקה פונקציונאלי שהיה נהוג להשתמש בו במקרים מאוד מיוחדים. המשקה הזה הוכן בשיטת המיצוי באלכוהול, שמזכיר את טכניקת המיצוי הקרויה בימינו "טינקטורה" של צמחי מרפא. מן האמור להלן בגמרא עולה, כי באמצעות תמיסה אלכוהולית ניתן למצות חומרים שמניים פעילים משרף הלבונה, וכך אומר רב חסדא: "היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתיטרף דעתו (שנאמר: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", משלי לא)". הרמב"ם20 מבהיר עניין זה ואומר שמשקה זה נועד להביא את הנידון לטירוף דעת ולשכרות לפני הריגתו: "ואחר שמתוודה, משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין, כדי שתיטרף דעתו עליו וישתכר, ואחר כך ייהרג במיתה שהוא חייב בה". מיצוי אלכוהולי אחר שנחשב לסם מרגיע ומשקיט כאבים, נעשה משרף המור בתוך יין, וישנם כאלה הסבורים שמדובר במשקה שהוגש לישו בסמוך לצליבתו. חוזקו האלכוהולי של יין איננו מספיק להכנת מיצויים אלכוהוליים, מפני שאחוזי אלכוהול (אתנול) עומדים על לא יותר מ-16% (מפני שידוע כי מעבר לריכוז זה שמרי התסיסה מפסיקים לפעול). לפיכך נראה שהמיצוי האמור ביין דורש זמן ממושך מאוד של השריית החומר הצמחי בו, ועל כן יש להניח שהחומר הצמחי נשחק לאבקה לפני שהוכנס ליין כדי לשפר את יעילות המיצוי על ידי אלכוהול שנועד לאפשר ליותר חומרים שמניים בשרפים לעבור אל התמיסה המימית. יש לציין כי המיצוי האלכוהולי מתאפשר הודות למבנה הכימי של מולקולות האלכוהול שיש להן שתי צדדים בעלי אופי כימי שונה: הראש פולארי קושר מים מחד, וזנב הידרופובי קושר שמן מאידך, וכך למעשה האלכוהול מאפשר לחבר במידה מסוימת בין מים לשמן. ולפיכך, נהוג להשתמש בד"כ בריכוזים גבוהים של האלכוהול (ואח"כ לדלל במים), על מנת להעשיר את המיצוי בחומרים צמחיים פעילים שיש להם אופי שמני.

6. סיכום
המאמר הנוכחי סוקר כמה מן הטכניקות שלפיהן הוכנו המרקחות הקדומות המופיעות במקורותינו. הטכניקות הללו יושמו אז, ללא ספק, מתוך ידיעת אופיים של חומרי המיצוי המתאימים לשחרור יעיל של מגוון המרכיבים הפעילים מהרקמות הצמחיות השונות. כך בדיוק ראינו לגבי הכנתו של שמן המשחה שמתועד בתלמוד הבבלי והירושלמי, שמהם נתברר כי רקיחתו נעשתה בטכניקה דו-שלבית שכוללת מיצוי מימי בהשריה (או בשליקה) במים של החומר צמחי אבקתי, שלאחר מכן נעשה לו מיצוי שמני בשמן קר (לפי רבי יהודה בירושלמי), או שהוכן בשיטה קרה לגמרי של השרייה במים ואח"כ הצפה בשמן (לפי רבי יוסי בגמרא) כדי לשמור היטב על טבעיותם של המרכיבים הפעילים בו.
יתר על כן, על סמך החיבור בין תיאורו של פליניוס על אודות הכנתם של המיצים שנעשו מן הזמורות של האפרסמון על ידי הרתחה הזמורות וצמצום המים (ואח"כ הוספת משחות לחומר שנותר בכלי) ובין טכניקות ההפקה של שמן המשחה, נתאפשר כאן להסיק על הדמיון העקרוני בין שתי שיטות מיצוי אלה. העדות ששמן האפרסמון ושמן המשחה שימשו לאותה המטרה של משיחת מלכים, רק מוסיפה להנחה כי ההפקה שלהם שנעשתה בטכניקה דומה בבסיסה.
למרות דלילות המידע במקורותינו באשר למתכונתם של המרקחות הקדומות, נעשה כאן מאמץ למצוא בכל זאת קצה חוט שמאפשר לעמוד על היגיון רקיחתן של המרקחות הטבעיות במקורותינו. יתר על כן, המרקחות שנידונו במאמר זה עשויות גם להיות בסיס יציאה להכנתם של תכשירים טבעיים מסורתיים ("של פעם") שאנו מגלים בהם עניין גדל והולך בשנים האחרונות.
מאת: ד"ר משה בלס

moshebal123@gmail.com), 054-4530831, 08-9223789).

ביבליוגרפיה 
1. שמות ל, כה.
2. שמות ל, לד-כה.
3. שמות ל, לד-כה.
4. מסכת הוריות ג, יא, עב.
5. שם, הלכות כלי המקדש פרק ראשון, ב.
6. מסכת סוטה ח, לה, עמ' ב
7. בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ספר שלישי ח, ג, בתרגום א. שליט, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק.
8. פליקס, עצי בשמים, עמ' 37, עמר, הקטורת, עמ' 58.
9. פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 7 פרק 54.
10. בלס, טיבם של מוצרי האפרסמון המעובדים שמזכיר פליניוס, צמח השדה 2015.
11. ברושי, תשס"ט, עמ' Netzer, 2005 ;34..
12. עמר, "האפרסמון מעין גדי וסיפורה של מצדה", מחקרי יהודה ושומרון כא (תשע"ב), עמ' 227 234.
13. עמר, שמן רחץ – פירוש חדש, מחקרי יהודה ושומרון י"ט (תש"ע) 47-58.
14. מגילת אסתר ב, יב.
15. שמות ל, לד-לח.
16. מסכת כריתות ו, עא-עב.
17. נתנאל, בשביל העברית של ערוגת הקטורת, הוצאת תבונות מכללת הרצוג, על אתר תשנ"ו.
18. שילה, פיטום הקטורת – כיצד?, תשס"ה, היחידה ללימודי יסוד ביהדות, דף שבועי מספר 589.
19. מסכת סנהדרין ו, מג, עא.
20. משנה תורה, הלכות סנהדרין פרק יג, ו.